"את רוצה עוד?" אני שואלת אותה, יודעת הרי בוודאות שהתשובה גם הפעם תהיה כן. "קצת", היא אומרת לי, לא מסיטה לשנייה את עיניה מהבלילה שנותרה בצלחת. הרי אני מכירה את ה'קצת' הזה שלה. אני הרי יודעת מי היא. מכירה את הקללות העסיסיות מלאות החן, שנפלטות לרסיסי הברות מתחת לאפה הסולד ברגע שאני לא מסיימת אינץ' של פירה מהצלחת.
עוד ב- Onlife:
- "עירית לינור היא אישה שטופת שנאה". דעה
- אונס קבוצתי או המופע הכי טוב בעיר? טור
- הורידה 10 קילו בחודש ומתביישת בעצמה. בלוג
"אני מוזגת לך כבר את כל מה שנשאר סבתא. טוב? תאכלי לאט לאט, זה חם." סבתא ממשיכה להניע את לסתה במרץ. ראשה נע בקצב אחיד עם שפתיה ושערה המאפיר בוהק מחפיפת האתמול.
אני מוזגת לה את מה שנותר בסיר והיא איננה מביטה בי.
"סבתא? תרצי אולי לשתות משהו." היא לא עונה. היא לא רואה אותי בכלל עכשיו. אני כבר מכירה את זה. סבתא, כשהיא אוכלת, היא לא שומעת. רק אני שומעת. תמיד. לפעמים נגיסות האוכל שלה מחרישות לי את האוזניים ואני נמלטת לחדר השני ואוטמת אותן. רק שתסיים כבר. שתחזור אליי. לעצמה.
זה בכלל לא עניין של מלאות. סבתא לא רעבה אף פעם. היא גם לא שבעה. סבתא אוכלת כי יש וכי צריך וכי חייבים וכי זה קיים. סבתא אוכלת כי היא מפצה. את עצמה היא מפצה. אולי נוקמת סבתא. לא בי, מצחיקים. נוקמת ב"הם". נו ה"הם", ה"הם". היא לא אוהבת לדבר על ה"הם". רק לפעמים, בשעות בין הערביים, כשאני תופסת אותה אחרי מקלחת טובה ובתנאי שאני מספיק לוחצת, היא פולטת משפט אחד או שניים ומיד משנה נושא.
כשרעש עמום של צלחות מגיע לי לאוזניים אני יודעת שזה הזמן שלי לחזור. כועסת על עצמי בפעם המיליון על תחושותיי, שעכשיו כבר מכאיבות לי בידיים, אני צועדת חזרה אליה ומלטפת את שערה. "סליחה שלא ישבתי איתך סבתא, פשוט הטלפון, אממ… המסמך שהייתי צריכה להכין… צריכים אותו בדיוק לשמונה ו… אממ… אני לא מצליחה לח…"
"אל תבלבלי את המוח נטלי. אני לא שאלתי בשביל לא לשמוע שקרים". היא מחייכת אלי חיוך ערמומי. תווי פניה רכים פתאום. המבט החשוך שחמש דקות קודם לכן רבץ על פניה הלבנות הפך בן רגע לאור בלתי מוסבר. משהו באישונים הירוקים האלה שלה, בשפתיים הדשנות שסירבו להתכווץ עם השנים, מזכיר לי ילדה חשופה שמחכה בסוף היום לחיבוק החם והאוהב של הוריה, שלהם חיכתה שעות. "אני אוהבת אותך נטלי. את יודעת את זה, נכון? את כל החיים שלי. אין לי כלום חוץ ממך. את כל מה שאלוקים השאיר לי."
אני לא יודעת ממה אני יותר שמחה. שסבתא מבסוטה כל כך עכשיו, או שהיא בכלל חזרה אלי. "אני יודעת סבתא. אני יודעת. וגם אני אותך. רזית קצת, את יודעת?"
"לא, איפה?! אני כבר כמעט 80 קילו. אבל ד'ר סולטנוביץ' אמרה שבלי עין הרע, טפו טפו, בדיקות הדם שלי כמו ילדה של בת 18. תביאי לי רגע את ה"שלאפרוק'", נטלי, נעשה קר." אני מכסה אותה בשמיכה דקה מעל החלוק האדמדם שלגופה. "סבתא!" אני גוערת בה, "לא לקחת כדורים היום".
"עוד מעט מותק שלי" היא עונה. "יש עוד הרבה זמן, נטלינ'קה. תני לי לנוח. טוב לי עכשיו." ועוד לפני שאני מספיקה להשיב, סבתא עוצמת את עיניה ונופלת לשינה עמוקה.
אחרי זה, אני כבר לא זוכרת הרבה. זוכרת רק שלא ידעתי מה דופק חזק יותר- הלב שלי או שעון הקוקיה שהיא סחבה כל הדרך מגרמניה. לא יכולה להגיד מה הדבר המדויק שקרע לי את עור התוף בדיוק במרכזו. האם זו השכנה המרוקאית מלמעלה שדפקה על השולחן שלי או היללות של מוקי, החתול הסיאמי, או שאולי בכלל אלו היו הנשימות שלי, שפילחו את בית החזה.
סבתא לא התעוררה יותר באותו היום. ואולי גם אני. ב-19 באפריל 2004 קברתי את סבתא, לוציה פדרבוש, בירושלים. היא נפטרה בדיוק עם הישמע הצפירה של יום השואה.
ממש שניות לפני שקברו את סבתא, נזכרתי שיומיים קודם ישבנו במרפסת. פתאום התחשק לה בירה. הסתכלתי עליה במבט מופתע ולא הייתי יכולה להסתיר את הצחוק הענק שפרץ מתוכי. "סבתא?! מה פתאום בירה עכשיו?? זה טוב בכלל ללב? אולי זה יעשה לך רע?" היא הביטה במבט הכי רציני שאי פעם שלחה אלי, לקחה את ידי, לפתה אותה בחוזקה ולחשה לי: "רק אנחנו יכולים לעשות לעצמנו רע נטלי. לא איזה בירה מטופשת. אם טוב לנו בפנים כלום לא יעצור אותנו. מצידי?! לא לקחת את הכדורים בימים שטוב לי. רק כשממש צריך. אם תחיי, אבל באמת תחיי- אף פעם שום דבר לא יעשה לך רע. כל יום שתחיי יותר- המוות לא יגע בך. ואלוקים נטלי. אלוקים נמצא שם תמיד כן? רואה כל צעד וכל פסיעה שלנו והכל ממנו והכל מידיו והוא שיעשה לנו טוב. תמיד. אבל עכשיו, בואי נעשה לחיים. נאזדרוויה".
כשהיא הוציאה את אחיזתה מידיי, הספרות שעל זרועה נצצו מתמיד: ספרה דהויה בלועזית ולידה חמש ספרות מקועקעות בצבע שנראה כמו סגול-כחול. העור שלה לא השתנה. הוא נותר חלק וגמיש והיא תמיד התפארה בו וסיפרה שמעולם לא עשתה דבר וחצי דבר כדי לשמר את המרקם שלו. לפתע גם עיניה שלה נתקלו במספר. היא השפילה אותן עד לברכיים ומבטה קפא.
אחרי דקות ארוכות של שתיקה היא פלטה אנחה קלה ואמרה לי בשקט: "את יודעת נטלי, פעם הידיים האלה עבדו 21 שעות ביממה, בבית החרושת. עמדתי על הרגליים שעות והכנתי חלקיקים כל כך קטנים לכלי נשק. כשזה נגמר וסגרו את בית החרושת עבדתי 22 שעות והפכתי שיניים לזהב. כן כן. ואם הייתי עוצרת כדי לנשום? אוי ואבוי נטלי! היה בא מיד ודופק עם הקנה של האקדח על הצלעות אצלי." אחרי שהיא לוגמת עוד לגימה מצחיקה היישר מהבקבוק, היא מסתכלת עלי ואומרת: 'נראה אותך. אני הייתי יותר יפה ממך בגיל שלך. יותר שמחה, נטלי."
"איך שמחה, סבתא?"
"יותר שמחה. אני יודעת איך? יותר שמחה. תראי תראי, לך כבר יש קמטים ולי עד היום יש אולי שניים." אני צוחקת והיא אומרת: "כמה עולה היום לחם? שלושה פרוטות כן?! פעם נתתי שרשרת זהב בצורת לב עם תמונה של הורים שלי בפנים שהיה על צוואר שלי, בשביל חצי פרוסה. והיה בא הגרמני ואומר לי (בגרמנית, כן) "רוצה לאכול? אז מהרצפה!" והיה מניח לי ככה את הפרוסת לחם ברצפה על המדרגה של הבית חרושת ואני הייתי על ארבע אוכלת ומתעלפת. שלא הגיע לי כנראה אוכל לבטן שלושה ימים אז זה תגובה, את מבינה? ואחרי שהייתי קמה ומגלה שאני עוד חיה, הייתי רצה לשלולית הכי קרובה שהייתי מוצאת וככה, עם היד הזאת שאת רואה, שותה ממנה מים. אני לבד כן? לא הייתי נותנת למאשה שלי לשתות ממנה שהיא הייתה רק בת ארבע. החבאתי אותה עוד, כן? כשלקחו אותה הגרמנים קראו לי לבחוץ: "בואי בואי יהודיה זונה, יש לך הפתעה בחוץ". אני הייתי לובשת את הסמרטוט הזה שנתנו לי ורצה החוצה. הייתה לי הרגשה טובה. לא ידעתי שההפתעה בחוץ היא שמאשה שוכבת על בטון של רצפה וירו בה. את יודעת, כן? אם הייתי יודעת לא הייתי יוצאת, נטלי, נכון? אבל ככה העמידו אותי שם ולא נתנו לי לא להסתכל. רק ככה. שעתיים עד שהם הלכו. קורבות כאלה! זונות."
כשהבירה כמעט נגמרת היא גומעת את הטיפה האחרונה שבה, מלאת הקצף הרך הזה, ואומרת לי "תשתי מיץ נטלי, בירה זה לא בריא בכלל מיידל'ה. שנלך אולי לקניון פה קרוב? אני רוצה לקנות לך שרשרת מלב. וכמה סוודרים, נטלי. מתחיל להיות כבר קר."