כבר עבר די זמן. הזיכרון מיטשטש עם השנים. גם הכאב מקבל משמעות אחרת. כאילו משלים עם העובדה שהעיניים שלכם לא ייפגשו יותר. למעשה הם לא נפגשו כבר יותר מעשור.
עוד ב-Onlife:
את נזכרת בפעם האחרונה שפגשת אותו. כבר לא הייתם יחד. האוטובוס שהסיע אותו חלף על פנייך והוא צעק לך. הסתובבת וחייכת אליו. משהו בך לא נתן לך ללכת. כאילו חיכית שיבוא. הוא ירד בתחנה הבאה ורץ לכיוונך עוטף אותך בזרועותיו החסונות, מחייך אלייך ואומר ?כמה טוב לראות אותך. התגעגעתי?.
אתם משוחחים קצת, קובעים לדבר ולהיפגש. הוא נפרד ממך בחיבוק ומחייך אלייך את החיוך היפה שלו.
עברו יותר מעשר שנים. הפגישה האחרונה מהדהדת בראשך, כמו פעמון כנסייה שמצלצל ללא הפסקה. לא יכולת לדעת. לא הייתה לך דרך. הרי זה לא נתפס. רגע אחד הוא שם. חי. נושם. אפשר לגעת בו. ורגע אחר, את מנסה לדמיין איך זה הרגיש והתחושה נעלמת. את עוצמת עיניים. אולי ככה תוכלי להיזכר.
הניסיון הזה מחבר אותך לתחושה הראשונית של הרגע שבו גילית לגמרי במקרה שהוא איננו. כל כך צעירה היית. מה לך ולמוות וכמה אהבת אותו. כמה קיווית שתחזרו להיות שוב בקשר. כל כך הרבה פעמים הרגע הזה, בו החבר שלו סיפר לך שהוא מת, עובר לך בראש.
את נזכרת במכתב שכתבת לו. מכתב קשה. כועס. עצוב. ?איך יכולת לעשות לי את זה? איך הלכת ככה? היינו אמורים להיפגש?. אז, לא הייתה לך דרך אחרת להתמודד עם הכאב. גם היום.
ואולי זו גם דרך נפלאה לזכור. אותו. את החברים האחרים שאיבדת מאז. את רוצה להאמין שהסיפור שלהם ימשיך לחיות דרך המילים שלך. מפחדת שייעלמו. את מתחילה לכתוב לו ובלילה חולמת. והוא שם. יפה כמו ברגע הראשון שנפגשתם. צעיר כל כך.
כמו לפני עשור. והוא מחבק אותך. ומתעניין. "ספרי לי. אני רוצה לדעת הכל". ואת מספרת. לאן נסעת. במי פגשת. איך את מרגישה. והוא שם. מביט בך. מהנהן. מייעץ. את אומרת לו שזה לא נתפס כמה חי הוא בחלום. והוא מחייך אלייך את החיוך היפה שלו, מלטף את שיערך ואומר "אבל לפחות בחלום, הצלחנו להיפגש".
לזכרו של ע' שנהרג במהלך פעילות מבצעית בשטחים. בן 23 במותו.