בשבוע שעבר התקיים במכללת "ספיר" פאנל של תסריטאיות בהשתתפות יעל הדיה (בטיפול), קרן מרגלית (בטיפול, פלפלים צהובים), דנה מודן (אננדה, אהבה זה כואב) ואורחת הכבוד מחו"ל סינדי צ'ופאק (סקס והעיר הגדולה, משפחה מודרנית, כולם אוהבים את ריימונד). כשארבע נשים אינטליגנטיות ומוכשרות יושבות על במה אחת, אין רגע דל. שיחה על כתיבה, משמעת עבודה, חלומות ופחדים.
עוד ב Onlife:
- "בישראל, מי שאכפת לו מהחיים שלו – שותק". טור
- אופנה: הסוד השמור ביותר של טריני וסוזנה
- כשבעלך אונס אותך – האם אונס בתוך הנישואין אפשרי בכלל?
כמה מהדמויות הן אתן? קל להניח שכולכן משתמשות בחוויות מהחיים, בעיקר דנה, כי את גם משתתפת בסדרות שלך.
דנה מודן: אני אוהבת לשחק עם זה, דווקא בגלל שאני משתתפת בסדרה. אני רוצה שיחשבו שזאת אני, ואף אחד לא יודע מי אני באמת, וזה כיף לשחק לאנשים בראש.
הרי כשאת כותבת – כל הדמויות הן את. באננדה, למשל, הדמות שהכי דומה לי זה עומר, לא הדמות שלי. הוא מאד רוחני, וגם אני.
אני יודעת שאנשים חושבים שהם מכירים אותי, ואם אני אשחק את הדמות הרוחנית, אם אני אגיד את הדברים שאני באמת מאמינה בהם אף אחד לא יקנה את זה, זה יראה לא אמין. אז יש טריק של כותבים: אני אצור דמות אחרת ואני אשים לה בפה את מה שאני מאמינה בו, את מה שאני רוצה להגיד, את המתנה שלי לצופים. ואת עצמי אני אעמיד מולו, בתור הדמות הצינית שאומרת לו "כן, בטח". אבל אני מאמינה שמה שחשוב הוא שהמשפטים האלה נשלחו לאוויר, ואנשים שומעים אותם. ואני מקווה שזה יכנס להם לתת מודע, ואת המסר שלי אני אצליח להעביר.
קרן מרגלית: אני לא יודעת אם זה כזה תהליך מודע. כי כתיבה זה איזון עדין בין לונג שוט לקלוז אפ. את כותבת בקלוז אפ ומציפה תכנים מהתת מודע, ואז לוקחת אחורה ומסתכלת בלונג שוט ואומרת "באמת? זה מה שכתבתי?". לתסריט יש פעימת לב, והוא מצליח להפתיע אותי. חלק מהדברים הם התשוקות שלי, חלק מהדמויות הם אנשים שהייתי רוצה להכיר, רופאים שהייתי רוצה לפגוש, חלק מסצנות הסקס זה הסקס שהייתי רוצה שיהיה לי.
דנה מודן: כשאת צופה סדרה בפרספקטיבה של זמן, שנים אחרי שיצרת אותה – אז את רואה מי את באמת. המוצר המוגמר אומר לך על עצמך דברים שאולי את מעדיפה לא לדעת.
באיזה אופן הדמויות הן את? פנטזיה שלך, צורה קיצונית שלך, חלק ממך?
יעל הדיה: כשאני מקבלת תגובות על מה שכתבתי ואנשים אומרים לי "איזו אמיצה את", אני נבהלת, ופתאום אני שואלת את עצמי מה עשיתי. התהליך עצמו הוא לא מודע, את לא תופסת איך ועד כמה את חושפת את עצמך, איזה חלק מעצמך חשפת. הניסיון הראשון שלי בכתיבה לטלוויזיה היה לסדרה "בטיפול", ואני כתבתי את הדמות של נעמה. כשבחרו את איילת זורר המהממת לדמות התבאסתי. כי אני תמיד ניסיתי לפתות את המטפל שלי והיא, היפהפיה, הצליחה. וקינאתי בה, בדמות שכתבתי.
יש חלק מהפנטזיה שנכנס לכתיבה. וזה לא רק פנטזיה אלא גם סוג של התמודדות עם הדברים הרעים. היו פעמים שגם הייתי נקמנית בכתיבה כלפי אנשים שפגעו בי. יצרתי דמויות מגוחכות של גברים, למשל, שממש גרועים במיטה. לא תמיד ידעתי למי בדיוק זה מכוון, לפעמים זה פשוט "הגבר", מישהו כללי. בחוויה שלי זה מאד עוצמתי, הטיפול בעצמי דרך הכתיבה. אני זוכרת שפעם הרגשתי חרא בסיומה של מערכת יחסים כושלת ונהניתי לגמרי להרוס את הדמות הגברית שכתבתי אז, להשפיל אותו. ואמרתי לעצמי זה לא מקצועי, זה תרפויטי. ואת לא אמורה להיות תרפויטית כשאת כותבת.
מימין: קרן מרגלית, יעל הדיה, סינדי צ'ופאק, דנה מודן (צילום: יחידת התקשורת מכללת ספיר)
אם כך, מה בעצם קורה כשהכותבים מתחלפים? איך גם בעבודה של כתיבה משותפת של צוות כותבים, או במצבים בהם מתחלפים כותבים, הדמויות נשארות נאמנות לעצמן? איך זה שאנחנו, כקהל, לא מבחינים בזה?
סינדי צ'ופאק: גם לעבודה על כולם אוהבים את ריימונד וגם לצוות של סקס והעיר הגדולה הצטרפתי בעונה השניה, וברור שכבר יש דמויות שהן כבר מעוצבות ומוכרות. אבל אם הדמויות מוגדרות ובנויות היטב, קל להיכנס פנימה ככותבת ולנחש מה הן יגידו, כיצד יפעלו. את צוות הכותבות של סקס והעיר הגדולה אפשר לשמוע בעיקר דרך קארי. אבל כולנו עבדנו יחד כדי לפצח את הסיפור, וזה חלק מעבודת הצוות. דווקא הצוות עצמו הוא מה ששומר על איזו עקביות.
זה לא מעורר לעיתים בעיות אגו?
סינדי צ'ופאק: זה יכול, אבל זה יותר קל כשזאת עבודה עם נשים. תמיד דווקא מהויכוחים זה משתפר. הויכוחים שלהן בבתי קפה דווקא מגלמים את זה, זה לאו דווקא אגו אלא בעיקר קולות שונים. אבל אני קצת מקנאה במה שאתם עושים פה, כי יש לכן איזה חופש לסיים את כל הכתיבה לפני שנכנסים בכלל לצילומים, ואז יש מקום להתמסר לזה לגמרי. הדינמיקה של "חדר כותבים" היא שונה.
קרן מרגלית: אני חושבת שאנחנו דווקא מחמיצות את השדרוג של עבודת צוות. כי לפעמים יש צורך בזה. במהלך העבודה על בטיפול ניר ברגמן (תסריטאי ובמאי בטיפול) היה מחזיק אותי שעתיים בשיחות בטלפון ציבורי, כי יש את הצורך הזה, בדינמיקה ותקשורת בתהליך הכתיבה.
יעל הדיה: מעולם לא כתבתי עם צוות. בעבודה על בטיפול כל אחד כתב את הדמויות שלו. אורי סיוון (כותב ובמאי) וחגי לוי (יוצר הסדרה) היו היחידים שידעו באמת מה קורה עם כל הדמויות. הדמות היחידה שחוזרת אצל כולנו היא הדמות של אסי דיין, המטפל. מלבד זה אין לי את החוויה של לעבוד עם צוות. אני חושבת שהיה לי קשה לעשות את זה. אולי אני קונטרול פריק. אבל מה שסינדי מתארת זה לא ממש משהו שקורה בארץ. יש סדרות כאלה, אבל זה לא אותו הדבר, אין פה "חדר כתיבה".
אנשים רבים שואלים איך זה שצוות כותבים, שלא ידעו דבר על מה שהאחרים כותבים, הצליחו לכתוב את אותו מטפל. לחגי בטח יש תשובה יותר טובה, אבל התשובה שלי היא שפשוט ידענו שזה יהיה אסי דיין. אם זה היה שחקן אחר, כנראה שלא היינו מוציאים את אותה הדמות. אסי דיין הוא כל כך מובהק, ישר אפשר לדמיין את הטון, ואת המבט.
דנה מודן: בדיוק ככה אני כותבת. אני מאד עצלנית, אני כותבת לשחקנים ספציפיים. אני חושבת שבני אדם הם כל כך מעניינים, אז למה שאני אמציא משהו? אני לא תופסת את עצמי ככותבת אלא כמישהי שטובה בלעשות copy-paste. אני לא ממציאה כלום, פשוט יש לי עיניים ואוזניים טובות. הצלחתי לעשות שלוש סדרות בלי לכתוב אפילו פעם אחת מסמך של תיאור דמויות. אני יודעת מי השחקנים שאני רוצה לעבוד איתם ולהם אני כותבת, גם אם להם אין בכלל מושג שאני בונה עליהם, ובהמשך הם בכלל יסרבו להשתתף. אבל זה הופך את זה למדויק. זאת הדרך הכי קלה.
אסי כהן בכלל לא רצה להשתתף באהבה זה כואב, רצתי אחריו שנה. צילמנו כמה פרקים, לקחנו הפסקה של כמה חודשים ואז המשכנו לעבוד. הרבה ממה שקורה בסוף הסדרה מורכב בכלל מחלקי שיחות שאסי ואני ניהלנו בזמן ההפסקה הזאת.
קרן מרגלית: אני ממש לא עובדת ככה, אני חושבת שגררתי את כל העולם לאודישנים, אני לא אעשה את זה יותר. עשיתי לעצמי בדרך הזאת הרבה מאד אויבים בתל אביב.
באשר לעבודה בצוות, זה פשוט לא יקרה בארץ. אין לנו כסף ל – 15 כותבים, ולעולם לא יהיה לנו, גם אם נהיה באוגנדה. כאן צריך מתאבדים, מישהו שיש לו רעיון והוא מוכן להתאבד עליו. וזה דווקא דבר טוב. צריך לשמור על זה ולא להיות מסונוורים מארה"ב.
סינדי צ'ופאק: אני מסכימה, וגם רואים את זה. אני חושבת שהטלוויזיה הכי טובה מגיעה מחזון – מישהו שיש לו חזון, או שקנה סדרה של ישראלי שהיה לו חזון.
אבל כשזה נורא אישי, החזון הפרטי שבוער בך בכזאת עוצמה, לפעמים קשה יותר להתמודד עם הביקורת. מצד שני, לפעמים קל יותר להתמודד עם הכל כשאת יודעת שאת מאמינה בזה בכל לבך, ואת יודעת שזה טוב.
הטלוויזיה הכי טובה מגיעה מחזון. דנה מודן וסינדי צ'ופאק (צילום: יחידת התקשורת מכללת ספיר)
בארה"ב תסריטאות זו עבודה, ומראש מניחים שתהיה עוד עונה. כאן אין לדעת, וגם אם יש עוד עונה המרווחים הם גדולים. עד כמה אתן מתכננות קדימה? ואיך חוצים את הפער?
דנה מודן: אני עושה רק מיני סדרות, אבל זה בגלל שעבורי החלק המעניין זה רק הפיצוח של הדברים. ברגע שאני מבינה מה בעצם קורה, מי הדמויות, מה הן רוצות ואיך הן מדברות – זה נהיה משעמם. אני אוהבת לספר סיפור. משעמם אותי עכשיו לשבת ולכתוב עוד ועוד ועוד פרקים. הרי האהבות הכי גדולות הן אלה שנשארו לא ממומשות. ברגע שאת מתחתנת עם מישהו את כבר לא רוצה להיות איתו. כולנו עוד מפנטזות על האיש שראינו לשניה ברכבת, ועבורנו הוא אהבת חיינו. וכל הכתיבה בעולם מכוונת לבחור הזה. כשמשיגים את הבחור – הסרט נגמר, זה לא מעניין יותר.
סינדי צ'ופאק: בארה"ב מראש מכוונים לכמה עונות, דורשים את זה. הם רוצים סדרה של חמש עונות, כדי שיוכלו לעשות סינדיקציה. אז כשאת מציעה סדרה, את חייבת לדעת לאן את מתכוונת לקחת אותה, את צריכה תכנית.
קרן מרגלית: אני אוהבת טלוויזיה כי אני לא אוהבת פרידות. אני כמעט לא הולכת לקולנוע, כי אני מתאהבת בדמויות לשעתיים ואז הן הולכות לי. אני לא אראה סדרה שיש לה פחות מחמש עונות. יש משהו מאד מנחם עבורי בעונה שביעית. טלוויזיה זה לאנשים עם עצבים חלשים, כמוני.
דנה מודן: אבל את לא רצית לעשות עונה שניה לסדרה פלפלים צהובים.
קרן מרגלית: כי פחדתי. אבל ברגע שהבנתי שזה מהפחד, והבנתי שאם אני לא אמשיך אני לא אראה את הדמויות יותר, השתכנעתי לעשות עוד עונה.
יעל הדיה: אני מסכימה עם קרן. אולי זה בגלל ששתינו מירושלים, יש לנו הרבה חרדות. וגם החיים היו שם מאד משעממים, אז התמכרנו לכל מה שהיה בטלוויזיה, כולל הטלוויזיה החינוכית. לא משנה מה היה – הייתי רואה.
אני מוצאת את הטלוויזיה מאד ממכרת. השבוע קרתה לי טרגדיה נוראית. בערך מסוף 2010 התחלתי למלא את ה"יס מקס" שלי בשעות על שעות של דברים. סתם, בשביל השקט הנפשי, לדעת שזה שם ויום אחד אני אצפה. כדי שכשאני אפרוש – יהיה לי למה לחכות. והבן שלי בן ה – 12 כעס עלי בגלל איזה עונש שנתתי לו, ומחק לי הכל. זאת הסלמה ביחסים בינינו, עוד לא החלטתי איך אני אגיב. בינתיים מחקתי לו את כל ההקלטות שלו, אבל זה לא מספיק.
דנה מודן: יש לי מילה אחת בשבילך: פנימייה.
יעל הדיה: היום אתה עושה את זה, מחר תכה אותי. חצית קו אדום, כמה כועס אתה יכול להיות?
סינדי צ'ופאק: מה שקורה כאן עכשיו, הדינמיקה הזאת, זה בדיוק הסיבה שבגללה אני אוהבת חדר כותבים. זה בעצם העניין: יושבים, חולקים סיפורים עם הרבה אנשים מוכשרים ומצחיקים, צוחקים יחד וביחד גם יודעים שיש שם משהו. זה החלק הכי טוב.
כמה זמן לוקח תהליך הכתיבה ואיך הוא מתנהל?
דנה מודן: מבחינתי, לא לעבוד זה החלק הארי של לכתוב. אני יכולה לשבת 12-15 שעות רצוף מול המחשב, אבל אולי שעתיים מתוכן אני אשכרה כותבת. אני משחקת באבלס, מה-ג'ונג, אני כותבת דברים טובים עם מה-ג'ונג. פתאום יש לי רעיון מעולה, אני כל כך מתרגשת שאני חייבת לשחק רגע, רק כדי להירגע.
קרן מרגלית: באבלס זה הסיגריות החדש.
דנה מודן: למה צריך לבחור?
אבל בעצם אני מעבדת את הרעיון תוך כדי משחק. כי הקטע במשחקים האלה שאת מכבה את המוח שלך. אני חושבת שזה העניין בכתיבה, לכבות את האונה הקדמית ולהביא דברים מהבטן.
מבחינת צורת עבודה, אני משקיעה המון זמן ביצירת מבנה טוב. באננדה, למשל, העבודה על המבנה לקחה שנתיים. ואז עוד שנה לכתוב ועוד שנה לחדד. אבל המבנה חייב להיות יציב וחזק. זה יכול להשתנות, אבל אני לא מתחילה דיאלוג לפני שיש לי מבנה.
יעל הדיה: אני מאד לא מאורגנת. את הסינופסיס אני כותבת רק אחרי שכבר כתבתי תסריט. שואלים אותי מה יהיה בפרק ואני עונה "לא יודעת, נו, עזוב אותי, זה יהיה טוב בסוף, אל תדאג". לא יודעת למה, אבל אני לא יכולה לשבת ולהגיד "זה מה שהולך לקרות". אני שונאת לתאר את הדמויות, וזו דרך איומה לעבוד, אבל זו הדרך החידה בשבילי.
קרן מרגלית: גם אני מעדיפה להתחיל לצעוד לפני שהכיוון לגמרי ברור. אם אני צריכה ללכת לכיסא שלפני אני אלך בצורה משעממת. אבל אם אני לא אהיה בטוחה לאיזה כיסא אני הולכת זה יהיה יותר מעניין. כשאני צריכה להגיע לנקודה אני לחוצה מדי. אז יש לי כיוון כללי, ואני צועדת בו.
לא יודעת מה הולך לקרות בפרק, אבל בסוף זה יהיה טוב. קרן מרגלית ויעל הדיה (צילום: יחידת התקשורת מכללת ספיר)
האם יש נושאים שחברות ההפקה או הגופים המשדרים מגבילים אתכן בהם? אם כן, איך אתן מתמודדות עם זה?
סינדי צ'ופאק: אין משהו שאת לא יכולה לכתוב עליו, אבל את פשוט צריך לזכור שאת כותבת לקהל.
דנה מודן: יש דברים שהם לא נורא חשובים לי והם מאד חשובים לאחרים – אז אפשר לשנות. אבל אסור לגעת בלב של הדברים, במהות. לא אכפת לי לא לעשות משהו אם אני לא עושה אותו בדרך שלי. אני אעדיף לוותר לגמרי. זה בסדר, אני מבשלת מעולה, אני אלך לעבוד באיזה מטבח. אבל עכשיו, עם אננדה, אני ב"הוט", אז יש לי חופש מוחלט.
סינדי צ'ופאק: בסוף התהליך, אני רוצה להיות גאה במה שעשיתי. את זה אי אפשר לקחת ממני, בסופו של דבר, גם אם זה לא משודר או מצליח. את צריכה ליצור לעצמך חוקים משלך של הצלחה.
קרן מרגלית: ההרגשה הכי גרועה שיש היא זאת כשאת יושבת בחדר עריכה ואת רואה משהו גרוע, ואת יודעת שזה בגלל שנתת למישהו אחר לעגל לך את הפינות. ואחרי שהרגשת את זה פעם אחת, את לא תיתני לזה לקרות יותר.
סינדי צ'ופאק: דווקא בעבודה על Love Bites (סדרה חדשה שצ'ופאק יצרה וכתבה ]ר.ג[), הרגשתי הפוך. זה בדיוק החזון שלי, בדיוק מה שרציתי, אף אחד לא התערב לי, ופתאום אני מבינה שאין לי את מי להאשים אם זה לא יעבוד. זה הכל עלי.
דנה מודן: המשפט הראשון שהסוכן שלי אמר לי לפני 15 שנים זה "תעשי רק את הטעויות של עצמך". את יודעת בדיוק מה את רוצה, ואף אחד לא יכול לראות את התמונה הגדולה של מה שיש לך בראש. זה חשוב מאד להאמין בעצמך כשאת כותבת, להקשיב לעצות אבל לקחת רק מה שמתאים לך. גם כשמפקפקים בך זה טוב, כי אז את צריכה להילחם מול עצמך על הרעיון, זה מפקס. אז צריך לדבר עם אנשים, אבל לא חייבם להקשיב להם.
עד כמה אתן מגבילות את החלומות והציפיות של עצמכן בגלל מגבלות תקציב או הפקה? האם אתן מתפשרות תוך כדי כתיבה או שאתן מכוונות לכוכבים ומתמודדות עם בעיות התקציב אחר כך?
דנה מודן: אני מכוונת לכוכבים. אני פשוט כותבת סצנות ארוכות, ואז זה יותר זול לצלם. אבל את חייבת לכתוב מה שאת רוצה ואחר כך להתמודד עם הפשרה, את לא צריכה להתפשר מלכתחילה.
סינדי צ'ופאק: זה מה שהפריע לי כשהפקתי. פתאום את מתחילה לחשוב על מגבלות הפקה תוך כדי כתיבה. אבל זה לא נכון לעשות את זה. את צריכה לתת לחזון שלך לצאת ואז לתת למישהו אחר להגיד לך מה אי אפשר לעשות.
יעל הדיה: חשוב לא להתאהב או להיקשר לכל רעיון שיש לך. כשאת צעירה יש לך את המותרות לחשוב שכל רעיון שלך הוא נפלא, ואת רוצה לדחוס הכל לסרט אחד. ולפעמים יש שם 15 רעיונות שונים ל 15 סדרות שונות. צריך לשחרר ולמצוא את הרעיון האחד הטוב, ולא לדאוג, הרעיונות האחרים יחכו, הזמן שלהם יגיע.
דנה מודן: ברור, הרי בחיים לא תכתבי את התסריט המושלם, זה אינסופי. גם כשאת רואה את זה בטלוויזיה את עוד רואה איך זה היה יכול להיות יותר טוב. זה נגמר ברגע שאת מחליטה שזהו, סיימתי, אני לא יכולה לשאת את זה יותר, עזבו אותי בשקט.