במשך חודשים ארוכים אני שומע את אימא שלי בוכה לי בטלפון מדי יום, מספרת לי איך מתנהגים אליה בעבודתה בחברת החשמל, ועל הדברים שהיא נאלצת לספוג. אני זוכר שיחה אחת מלפני כמה שבועות, שהייתי עוד שיכור מאיזה לילה עם חברים. לא הצלחתי להתאפק ובכיתי איתה.
עוד ב Onlife:
- בואו נודה, אנחנו דור חסר בושה בלי שום כבוד עצמי. טור
- מה קורה כשבטקס חלוקת מדליות בחו"ל לא מנגנים את התקווה? צפו בסרטון
- כך תזהי גבר מתחזה ברשת
"אני לא מדבר עם עובדי ניקיון ועם עובדי קבלן"
אימא שלי עובדת כבר חמש שנים כמנהלת חדר האוכל בחברת החשמל. מדי יום היא הולכת לעבודה בחמש בבוקר ומשקיעה את נשמתה. היא עובדת קשה, אימא שלי. במשך הרבה מאד זמן היא גם אהבה את עבודתה, והלכה אליה כל בוקר בשמחה. אלא שיום אחד הכל השתנה, כשהגיע מנהל איזורי חדש בשם מוריס שובל, יחד עם העוזרת שלו, עידית.
באותו היום הפכה העבודה שלה לסיוט הפרטי שלה, וממקום אליו היא הולכת בשמחה למקום אליו היא הולכת כדי לספוג קללות, יריקות והשפלות מצד עובדי חברת החשמל, העובדים הכי מתוגמלים במשק. כי ככה זה, יש מעמד מיוחד לעובדי חברת החשמל ויש מעמד אחר לגמרי לעובדי קבלן, כמו אימא שלי. כשבאחד הימים נכנסה אימא שלי למשרדו של שובל כדי לשאול שאלה הוא נבח עליה בתגובה: "גברת צאי מפה, אני לא מדבר עם עובדי ניקיון ועובדי קבלן". עובדי קבלן הם לא אנשים, מסתבר. לפחות לא ברמה של עובדי חברת החשמל.
והיא המשיכה להגיע מדי יום, לעבוד קשה תמורת שכר זעום, נקרעת בין הצורך לשרוד ולטפח את משפחתה לבין הצורך האנושי של כולנו – להרגיש מוערכים. או לפחות לקבל יחס אנושי. במקום זה הפכה אותה העוזרת הנכבדה של המנהל האזורי למשרתת הפרטית שלה.
במשך חודשים אני אומר לה שיהיה בסדר, ואל תדאגי ואנחנו נעזור, ואני גם מנסה. בכל פעם שאני מנסה לעשות צעד היא עוצרת אותי ברגע האחרון. כי היא מפחדת שיפטרו אותה, שלא תהיה לה פרנסה והיא לא תוכל לכלכל את עצמה ואת הבית. "אני רוצה לפרנס את עצמי כי אני לא רוצה להיות נטל", היא אומרת.
אימא שלי, ביום הולדתה
גם התקף לב לא עוצר את ההשפלות
המוח שלי אומר לי שהיא לא אמורה לפחד, שאין לה ממה. אם היא צודקת אז היא צודקת. אבל כשאני יוצא רגע ומסתכל איך המדינה שלנו פועלת, ואיך מתייחסים לאנשים שאין להם כוח, כסף או שררה, אני מבין שיש לה סיבה טובה לפחד. כי יצרנו חברה שבה מי שלא יכול לדרוס בסופו של דבר יידרס. חברה שאין בה כבוד לשום דבר שאי אפשר למדוד בכסף. חברה כוחנית בה אנשים מזהים את החוליה החלשה ובמקום לעזור לה – דורכים עליה.
הלחץ הנפשי והכאב התחילו לתת את אותותיהם באמי, שהיא רק בת 47. בתחילת השבוע, כששוב העוזרת הנכבדה דרשה מאמי דרישות שאינן לגיטימיות בשום צורה שהיא, אמי ניסתה להבהיר לה שהיא לא יכולה להתייחס אליה ככה. בתגובה נבחה העוזרת איומים בוטים, ובסופו של דבר אמי היקרה הרגישה לחץ בחזה והתמוטטה. היא פונתה לבית החולים. כשאחיה הגיע למקום עבודתה כדי לקחת את התיק שלה הוא אמר לעובדים שמיררו את חייה כי אם יקרה לה משהו – זה יהיה על מצפונם. בתגובה הזמינו לו מאבטחים.
כאילו שהיא לא היתה שם מעולם
יום לאחר שעברה סדרת בדיקות, חזרה אמי האהובה לעבודה, כהרגלה, מסורה, כאילו לא קרה דבר. אבל שכחנו כולנו שהיא הרי רק עובדת קבלן, היא לא באמת נחשבת בשום צורה. כשהגיעה לעבודה היא גילתה שהעבודה שהיתה שלה עד אתמול, היא היום עבודתו של אחר. הם החליפו את המנעולים, שינו את הקודים, וכאילו שהיא לא היתה שם מעולם. ככה, ביום אחד, אדם קורס מרוב עבודה, וביום למחרת מתמוטט וקורס אל תוך עצמו לאחר שפוטר ללא סיבה.
אני עוד לא בן 21, אבל אני יודע שמשהו כאן מעוות, חולה, רקוב. לא מוסרי ולא אנושי. אימא שלי היא אישה יקרה ואהובה, לא ג'וק. אפילו שהיא רק עובדת קבלן, אין לה אבא חשוב או קומבינה שתפתח לה דלת לחברת החשמל. היא בן אדם.
אני עוד לא בן 21, אבל גם לי יש קצת כוח ביד, ובעיקר במקלדת, ועשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות: לשתף. יש לי פייסבוק, ובעזרת שיתופים רבים של אנשים טובים, כולם יכולים לשמוע מה קרה. נכון לעכשיו, הסיפור של אימא שלי בפרופיל שלי קיבל כבר 5,300 לייקים ו – 2,800 שיתופים. והנה, פתאום חברת החשמל ממנה וועדת חקירה. כי עובדי קבלן הם לא בני אדם, עד שמתברר שבמקרה יש להם במשפחה מישהו שמכיר כמה אנשים. אני לא איש חשוב, אני רק קצת יותר מרושת. ומה עם שאר האנשים שנדרסים שלא מכירים אנשי תקשורת?