העיר העתיקה בירושלים מוקפת חומות אך כמעט הכל בה חסר גבולות, החל מהאובססיה הדתית-משיחית לאורך אלפי שנים ועד לצבעים והטעמים שנמצאים בכל פינה. המסע הזה מתרכז סביב כרטיס קטן ומבטיח בשם "כרטיס הטעימות של העיר העתיקה" אבל לא רק.
עוד ב- Onlife
- לא רק בשבועות: עוגת גבינה בלי גבינה
- לא למתקדמים בלבד: מי מפחד מגבינות מסריחות
- שני מתכונים מנצחים לעוגות גבינה מעולות וחסכוניות
אי אפשר להסתובב בעיר העתיקה ולטעום דברים טובים בלי הסיפורים והאגדות סביב המקום הקסום הזה. טוב, תלוי כמה אתם רעבים.
יחסית לצפיפות האפלולית של השווקים בעיר העתיקה, אזור שוק אבטימוס ברובע הנוצרי הוא מרווח מואר ונעים לשיטוט. את הספתח בחרנו לעשות כאן רגע לפני מאבקי ההישרדות האפשריים בסמטאות הרובע המוסלמי, בין קבוצת תיירים מגרמניה לצליינים רוסים נלהבים.
הזמנו קפה ערבי ריחני ואספרסו ועלינו למרפסת לתצפית עם נוף מקסים, שבהחלט חיזק אצלנו את ההרגשה שאנו נמצאים בעיר החושנית ביותר בעולם. לא קל לעזוב את פינת החמד הזו, אבל מבט קצר בכרטיס הזהיר אותנו שכדאי שנזדרז, אחרת נצא חומוס.
מסעדת לינא הסמוכה נחשב למוסד ירושלמי ותיק, שם זכינו לטעום מהחומוס העדין והמפורסם של המקום. אגב, למקום קראו פעם "לינדא" עד שסר חינו של השם והוא קוצר ל"לינא" למה? מה זה משנה, העיקר החומוס.
על בטן מלאה, הרבה יותר נעים להתחכך בתייר עב בשר המחפש נואשות את המדריך המקומי עם המטריה המוזרה. צעדנו בכבדות לתוך השוק ברובע המוסלמי כשאנו חולפים על פני חנויות בגדים וצעצועים עד שהגענו לפירמידת הזעתר המפורסמת, שבראשה מתנוסס דגם קטנטן של מסגד אל אקצא.
כאן זכינו בצלחת תבלינים מהמגוון העמוס של המקום ומיהרנו לטעימה מהכנאפה של ג'עפר שנמצאת ממש בסמוך, ולמרות שהיא לא כלולה בכרטיס הטעימות, לא הצלחנו להתאפק.
אחרי החומוס והכנאפה, וכמובן קופסת התבלינים שנשמרה ללבנה של שבת בבוקר, הגענו לקצה הרחוב ומיד יצאנו אל שער שכם הצבעוני והרועש. הלכנו בעקבות הכרטיס ומצאנו חנות קטנה וייחודית, נקייה ומעוצבת, עם עשרות צנצנות קטנות בצבע ענבר ודבש מכל המינים והסוגים.
חאלד, בעל החנות האדיב, נתן לנו כפית עם דבש חריף באופן מפתיע. בין כחכוחי הגרון והרגשת הצריבה אני כמעט בטוח שהוא מלמל מתחת לשפם "החיים שלך דבש".
הטעימה הבאה שלנו הגיעה בדיוק בזמן בדמות ואסים, שבחיוך גדול הגיש לנו משקה תמרהינדי חמצמץ ומרענן ומשקה שקדים. משם קפצנו למפעל הטחינה של משפחת גבריני לראות איך מכינים טחינה כמו פעם לפני שכלאו אותה בצנצנות, צבעו אותה בירוק והחביאו אותה ליד קופסאות החומוס והכרוב האדום.
בסיום הביקור המרתק עלינו ברחוב הגיא עד שהגענו למאפייה המצוינת בכרטיס והמצוינת באופן כללי, שם בחרנו בבייגלה ערבי עם זעתר ומצת שומשום שבהחלט הצדיקו את המאמץ לשרוד את המסע עד לכאן.
המנה העיקרית עוד לפנינו: התחלנו בצעידה לכיוון שוק הקצבים. שוק הקצבים גורם לך להודות לאל שלא נולדת כבש או עז, אבל בשביל ליהנות צריך לפעמים לשלם מחיר, וממש רגע לפני המפגש עם רחוב דוד גילינו את ממלכת הקבאב של שאהין.
הקבאב האחרון שפגשנו היה מכוסה בקרח במעמקי המקרר אבל כאן גילינו שיש גם קבאב אחר מכבש שאם הוא לא היה קיים היה צריך לסרוג אותו ואחר כך לשפד אותו (ויסלחו לי הצמחונים). את 2 האחוז הנותרים בקיבה שלנו מילאנו בממתקי רחת לוקום במעלה רחוב דוד בדרך החוצה לכיוון שער יפו.
אנחנו שמרנו את זה לפעם אחרת, אבל אלו שירצו יוכלו לעלות לסיבוב סאגווי בדרך להיכרות מרתקת עם שיווי המשקל כשירושלים חולפת ברקע. לנו כחובבי ספורט ביתי ממעמקי הכורסא נשאר רק להתאושש מהיום המפרך, ולהיזכר בטעמים ובקסם שיש רק בעיר העתיקה.