הטוב: יורו 2012 התחיל
וזה משמח אותי מאוד. כן, מה חשבתם, שאני יושבת בבית וסורגת כיפות לבחורינו המצוינים? רואה כדורגל, לגמרי. מותר לי, ובכלל, למרות הסטריאוטיפ שמפרנס כרגע כמה פרסומות כדורגל מטופשות מאוד, נשים יותר בעניין של ספורט ממה שנדמה. אני לא אוהבת לכתוב בהכללות גסות על נשים אז אכתוב רק על תשעים אחוז מהן שבעניין – לפחות בהתחלה, כדורגל באמת לא מעניין להן את התחת. אם הן כבר מתעניינות, זה תמיד בשביל זמן איכות נוסף עם גבר כלשהו (וגם כדי להתפעל משחקנים חתיכים, כן, אבל השחקנים החתיכים זה באמת שולי). וזה בעצם כל מה שצריך כדי להגיע לנקודת האל-חזור.
עוד ב Onlife:
- נשים, אנחנו לא תחליף זול שלכם. טור של אבא במשרה מלאה
- טוויטר צוחק על ח"כ אנסטסיה מיכאלי. הציוצים המצחיקים ביותר
- אובססיה קטלנית: הגדלת ישבן שעלולה להרוג
זה כמו להתחיל לעשן. בהתחלה את נחנקת ומשתנקת ולא ברור לך מי הדביל שעושה את זה לעצמו, ולאט לאט את מתמכרת וכשיש משחק איכותי בטלוויזיה גם עם שופל לא יזיזו אותך משם. אני יודעת כי כבר נפלתי חזק בכדורגל, ובטניס, ושאלוהים יסלח לי, אפילו בלקרוס (זה בסדר אם הייתם צריכים לגגל כדי לדעת, גם אני עוד לא סגורה מה זה בדיוק), ועכשיו זה רק לגלות עניין בנבחרת הלוהטת של כדורת הדשא הקנדית להשלמת החוויה האור קולית.
ההתדרדרות היא חדה ומהירה ובדרך כלל לא עובר זמן רב לפני שאת רוכנת מול המסך בגו נטוי קדימה, יורקת גרעינים מפוצחים על הרצפה וצועקת לרונאלדו "עלק שחקן של תשעים מיליון, פיתה עם עמבה לא הייתי שמה עליך". לא נורא- מתישהו בקרוב יגיע המחזור שלך ויזכיר לך שאת אישה. אגב זה יכול לעבוד גם בכיוון ההפוך, ובחודש האחרון התקבלו במערכת לא מעט דיווחים על גברים שזוגתם דירדרה אותם לצפייה מלאת הנאה באירוויזיון. היי, מה שעוזר לכם להעביר את הלילה. יורו שמח.
הרע: חזה גדול מסוכן יותר
כן, זה רע ולא כיף בכלל, למרות שהקוראות שטוחות החזה בטח ישמחו לשמוע שחזה שופע הוא לא כזה שוס בריאותי: ספר חדש בשם "שדיים: ההיסטוריה הטבעית והלא טבעית", שעושה גלים בימים אלו בארה"ב, מגולל מחקר המצביע על כך שנשים בעלות חזה שופע הן בסיכון גבוה יותר לפתח סרטן השד, סוכרת ושאר פיצ'רים.
לא שאני חושבת שזה באמת צריך להבהיל מישהי. לדעתי התפקיד העיקרי של המחקרים האלה זה ללטף על הראש אנשים כמוני ולנחם אותם בסיפורים מצוצים מהאצבע על זה שאנשים גבוהים מועדים יותר למחלות לב, למשל, או המחקר ההוא שאמר שאנשים שיושבים כל היום ועסוקים בלכתוב הם בסיכון של 99 אחוז פחות למות בתאונות צניחה.
בקיצור: אני מחבבת מחקרים. הם אומרים לי שאני אולי גמדה שטוחה עם חרא של הרגלי חיים, אבל בסך הכל כנראה עושה משהו נכון. זה, כמובן, עד שייצא המחקר החדש שיצביע על כל מה שאני לא עושה בסדר, ושסטטיסטית אני אמורה ללכת לעולמי מחר בבוקר.
אבל כל מחקר הוא בסופו של דבר נביחה בודדת של כלב בעולם בו עוברות שיירות חופשי. את ההוכחה הכי טובה לזה קיבלתי כשיצאתי עכשיו לרחוב ועברה מולי בחורה יפה עם חזה מושלם. לא שלא התפעלתי ממנו בתוך-תוכי, אבל זה עדיין היה בצורה של "וואו איזה חזה מהמם! תמותי". בקיצור, כנראה שעדיין הייתי מתחלפת איתה בכל רגע נתון. מחקרים זה לחלשים. ולשטוחות.
מכוער: תכירו את הבודיבילדרית הכי מבוגרת בעולם- בת 75
אם זה הדבר הכי מכוער שהצלחתי למצוא השבוע- דייני. וזה אפילו לא מכוער בכלל, גם אם יש כל מיני אנשים שיחלקו עלי ותמיד יש להם משהו שלילי להגיד על אישה עם שרירים שמתעסקת בפיתוח גוף באופן מקצועי או קרוב לזה (כן, כי אין ספק שאישה רופסת זה אחד הדברים אם לא ה-). בעיניי, מכל מקום, זה נפלא ומקסים שיש נשים שדואגות לגוף שלהן כל כך ברצינות, ולאות הערכה אפילו הפסקתי לחמש דקות את בליסת האמ.אנד.אמס שהחזיקו אותי ערה ובמצב נפשי חיובי יחסית במהלך כתיבת הטור הזה.
ובכן, בזמן שאתם עושים טובה לאנושות כשאתם גוררים את עצמכם בדמעות לשיעור ספינינג או עינוי ספורטיבי אחר, ארנסטין שפרד מבולטימור, "מיס ארני" בשבילכם, רצה 16 קילומטרים מוקדם בבוקר מדי יום, שבמונחים של רוב בנות האנוש שאני מכירה זה מוכר כדרך לגיטימית להתאבדות, מבלה בחדר כושר כאילו אין מחר ומשימתה בחיים, כך לדבריה, היא לשכנע אנשים להתעמל ולאכול נכון (את חיה בארה"ב, גיברת. בהצלחה עם זה).
מה שבאמת מגניב שהיא התחילה לפתח מודעות לבריאות רק בגיל 56 ולהתאמן בצורה מקצועית רק בגיל 71, מה שנותן לכולנו תקווה, כמו גם את הלגיטימציה המשמחת לדחות את תחילתם של החיים הנכונים והבריאים לעוד כמה שנים. או עשרות שנים. בינתיים אצדיע לארנסטין מהספה בבית ואפנה את אהבת הספורט המתפרצת שלי לצפייה במשחקי היורו. גם ספורטאי כורסה זה משהו.