הימים הם ימי ילדי אור הירח של אביב גפן, בברלי הילס 90210, ג'ינס קרועים (אוי לא, זה חוזר!) ונעלי דוקטור מרטינס: שנות התשעים קמות לתחייה באספלט, ספר הביכורים של מיכל פיטובסקי הצעירה, והן לא מספקות כרית נוסטלגית להתרפק עליה כלל וכלל.
עוד ב- Onlife
- איך נוצרה ההיסטוריה של האורגזמה הנשית?
- שתי נשים צעירות החליטו יום אחד לשנות את החיים שלהן
- מי רוצה לשכוח את דו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל
מבחינות מסוימות, העולם שמשרטטת פיטובסקי הולם להפליא גם את ישראל של 2012. האלימות, במיוחד זו של בני הנוער, הפכה לשפה הרשמית השולטת ויש צורך במעט מאוד חומר בעירה כדי להגביה את הלהבות.
עלילת אספלט מתרחשת בירושלים, עיר שיש בה מן האאוטסיידריות בפני עצמה, ומביאה את סיפורן של נערה ושל ילדה, כל אחת מהן חורגת באופן אחר מקבוצת השווים שלה – ועל כך נענשת באכזריות.
עפרי בת האחת-עשרה לא מבינה למה כל הבנים מרביצים, ולמה שאר העולם מצדיק זאת. הם משפילים אותה ומתעללים בה באלימות איומה, אך לא הוריה שם ולא צוות בית הספר כדי להבחין במה שמתרחש.
מה שמתרחש בתוככי עולם הילדים שקוף עבור המבוגרים, ואם הם מציעים פתרון כלשהו, הרי הוא מלאכותי וקוסמטי כמו "מסיבה לגיבוש הכיתה". חברת הילדים נותרת להתמודד ולפתור את בעיותיה בתוך-הבית, בדרך היחידה שהיא מכירה.
גם מורן בת החמש-עשרה מבודדת במוזרותה, הופכת לאחת מה"כיכריסטים", אלה הרובצים, מעשנים ושותים בכיכר ציון בירושלים, ומתאהבת בדוב, בחור המבוגר ממנה בארבע שנים ומציג אישיות שאינה יציבה אך קוסמת ושואבת אותה אליה.
באמצעות דוב היא מגלה את הסקס ואת כוחה המיני, אך בחיי היום-יום בכיתה – כשהיא כבר טורחת להגיע לבית הספר – היא נאלצת להתמודד עדיין במשחקים חברתיים בסיסיים ולהקצין את עצמה עוד יותר כדי לשרוד ולא להיטרף. והעיקר: לא להפגין חולשה, לא להראות להם שאת מפחדת.
האלימות שעוטפת את הדמויות של פיטובסקי צפויה ומפתיעה כאחד, עד שנוצרת תחושת דריכות ברורה: מנין תגיע המהלומה הבאה? כל כמה שהיא מקוממת, עצובה ושגרתית, הופכת האלימות למעשה שבשגרה, תגובה הולמת גם למעשה שאפילו לא נעשה עדיין.
אבל בסופו של דבר ברור כי המכות וההצקות אינם מופנים שווה בשווה לכולם, אינם מתחלקים לפרוסות זהות, גם לא רק בין בנות הכיתה. המחברת מנסחת בצורה מדויקת את החריגות, את השונות הבלתי נסלחת שבגללה מזוהות מורן ועפרי כ"אחר" שיש להכחיד.
בכל אחת מהבנות יש רגישות מיוחדת, ראיית עולם אחרת שאינה מאפשרת להיות חלק מהעדר, ובטח שלא מלכת הכיתה. יש בהן עומק רגשי ועולם פנימי מעט מבודד, אשר ילדים בני גילן אינם מסוגלים לעבד ולהכיל. גם באלימות הכאוטית של אספלט יש סדר פנימי, והיא בוחרת את קורבנותיה בקפידה.
בשורה הראשונה בגב הספר נכתב כי שתי הגיבורות מגיעות מ"משפחות טובות", אך בפועל מדובר בשתי משפחות אשר לדמויות המבוגרים בהן יש מעט מאוד אחיזה ממשית בחיי הבנות, ובוודאי כשמדובר באמה של מורן, אשר מעדיפה להיאחז באשליה שבתה רכשה חברים חדשים ואיתם היא מבלה מאשר לדעת מה היא עושה באמת.
פיטובסקי הצעירה, בת 28, משרטטת ברומאן הביכורים שלה דמויות צעירות מאוד, ואת זאת היא עושה נאמנה. אני מתקשה לומר אם זו הייתה צורת הדיבור כבר בשנות ה-90 בקרב בני נוער, כיוון שלמרות הגילאים המתאימים יחסית גדלתי בחברה שונה לחלוטין בשנים האלה, אבל סקר בלתי מייצג בקרב בוגרי הדור הראה שהייצוג הולם למדי.
אולי בהשפעת דמויותיה, גם קול המספר של פיטובסקי צעיר מאוד, אפילו צעיר מדי. תיאורי הדברים והרגשות, כשאלה אינם מושמים בפי הדמויות, לעתים קרובות מפורשים ופשטניים מדי, עד כדי מחשבה שחלקים גדולים מהרומאן היו יכולים לפנות ישירות לבני הנעורים של היום, אבל לא למבוגרים.
במקום להציב את המתרחש בהקשר הנכון באור בוגר יותר, נשאב קול המספר לילדותיות שלרוב אינה במקומה. יהיה צריך לחכות ולראות כיצד מתמודדת פיטובסקי עם נושאים אחרים, וכיצד יבשיל קולה הספרותי בשנים הבאות.
"אספלט", מיכל פיטובסקי, הוצאת כתר, 309 עמודים.