מחר זה קורה. מחר רד הוט צ'ילי פפרס יופיעו כאן. אחרי עשור של טיפול מסור בצלקת הביטול מ – 2001, אחרי יותר משני עשורים של האזנה כמעט רצופה לכל צליל שהם מוציאים, זה קורה.
עוד ב Onlife:
- איפה תוכלו לקנות את הדברים היפים בעולם?
- מלכות פייסבוק: הנשים שחייבים לעשות להן Like
- האיבר שכל הנשים מנסות להסתיר
אבל בעוד אני סופרת את הימים לאחור בהתרגשות של כלה בתולה, הרבה אנשים מסביבי מעדיפים לקטר במקרה הטוב, או להתעלם במקרה הרע. אז יש לי משהו להגיד לכם: תקנו כרטיס ובואו. לא תצטערו. אתם כן עלולים להצטער, בדיעבד, על זה שהחמצתם את אחת ההופעות הכי טובות שהיו פה, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה, כי אין לי שום ספק. מדובר באחת הלהקות הגדולות בעולם, שאין דבר שהיא יודעת לעשות טוב יותר מלייצר אנרגיות שעומדות לפוצץ את תל אביב, ולעשות כיף. הרבה כיף.
כולם מכירים את הלהיטים ואף אחד לא מבוגר מדי
להערכתי, מסתובבים כרגע בארץ שני ז'אנרים עיקריים של אנשים שלא קנו כרטיס (מתוך אלה שידם משגת. אי אפשר להתעלם מהעובדה שמחירם של כרטיסים להופעות בארץ הוא לא פרופורציונלי לכלום ואין לו שום הצדקה).
הז'אנר הראשון הוא האנשים שמחבבים את הלהקה, בגדול, יודעים לזמזם את Give It Away (באחת משתי הדרכים האפשריות לזמזם את השיר הזה), אבל לא חושבים שיש להם מה לחפש שם: "אני לא כזה מכירה", "אני כבר מבוגר מדי בשביל זה". ובכן, אתם לא. גם אם את בטוחה שאת לא מכירה יותר מדי שירים של הצ'ילי פפרס, את עלולה למצוא את עצמך מופתעת. כמות הלהיטים שהלהקה הזאת הנפיקה היא אדירה, וכשתגיעי להופעה תגלי שאת מכירה את רובם המכריע של השירים. יש להם פשוט ארסנל עצום של להיטים, שאפילו לא שמת לב שאת אוהבת. מעבר לזה, באמת שאני לא רואה מצב שמישהו לא יהנה בהופעה הזאת. כפי שכבר ציינתי: פצצות של אנרגיות ומוזיקה הכי כיפית שיש.
ובאשר אליך, האיש שמרגיש מבוגר מדי. איך יתכן שאתה מבוגר מדי? האלבום המיתולוגי Blood Sugar Sex Magik יצא ב – 1991, והוא כבר האלבום החמישי של הלהקה. זה היה לפני 21 שנים. גם אם כבר חצית את גיל 45, עדיין היית חי ובועט כשהאלבום הזה יצא והפך את העולם. עוד ידעת לזהות מוזיקה טובה כשיצא Californication המופתי. הלהקה הזאת קיימת כבר משהו כמו שלושה עשורים, בשניים האחרונים כמעט כל שיר שלה הופך ללהיט. לטעמי, הלהקה הזאת מצליחה לשמור על עקביות מפתיעה באיכות האלבומים: אלבום אחד ענק, ואלבום אחד טוב ('טוב' בסולם צ'ילי פפרס זה 'מעולה' בכל מדד אחר, מבחינתי). כולם אוהבים להתרפק על שנות התשעים, אבל גם האלבום הכפול Stadium Arcadium מ – 2006 הוא פשוט שעתיים של מוזיקה מעולה. הם לא להקה שעבר זמנה והפסיקה לייצר מוזיקה איכותית. אם רציתם או לא, שמעתם אותם די הרבה במהלך השנים האלה, ומכיוון שהצ'ילי פפרס יודעים היטב את מלאכתם, מצאתם את עצמכם גם מזמזמים לא מעט שירים שלהם.
להקה שהחזירה את הכיף
וזאת אולי אחת התרומות הכי משמעותיות של הצ'ילי פפרס – לעשות כיף, בלי להתנצל. אני לא חושבת שזה מוגזם, מהרבה מאד בחינות, להשוות אותם ללהקות כמו לד זפלין או רולינג סטונס. ולא רק בשילוב הנדיר של כמה מהאנשים הטובים בתחומם בתוך הרכב אחד, וגם לא בפרק הזמן הארוך שהם שורדים. אלא במובן של קלישאת הסקס, סמים ורוק'נ'רול. אפשר לדבר הרבה על ההשפעות המוזיקליות שלהם (אם כי קצת מצער להגיד שרוב הלהקות שהושפעו מהם ישירות היו בינוניות מינוס), על השפה של פלי ופרושיאנטה ועל עוד הרבה דברים. אבל בכל מה שקשור לאנרגיה וההילה שמקיפות להקות שיודעות לעשות רוק איצטדיונים – הצ'ילי פפרס הקימו לתחייה את הנהנתנות. 1991 היתה שנה טובה למוזיקה, והיא הייתה יריית הפתיחה של עשור ענק. אבל בעוד להקות סיאטל למיניהן (נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגרדן ועוד רשימה ארוכה ומצוינת) פרטו על מיתרים מיוסרים של כאב, רייג' אגיינסט דה משין צרחו את הזעם, ורדיוהד יצרו ארט-רוק מהורהר, הצ'ילי פפרס באו באוטו עם גג פתוח לשתות כמה בירות על החוף, לצאת לגלוש, ובשקיעה ללכת לחפש זיונים. הם באו להנות, להשתולל, להחזיר את הFאנק הכיפי למוזיקה.
עזבו אתכם. מחר תחליטו שאתם לובשים מכנסיים קצרים, נועלים נעליים סגורות, ובאים לעשות כיף, כמו פעם.
קליפורניקיישן בהופעה מ – 2009:
אחת הלהקות הגדולות בעולם
תרצו או לא, הצ'ילי פפרס לא רק העיפו לכולם את הראש ב – 1991 ואז הלכו. אפשר להגיד עד מחר שהם ממחזרים, שהם לא מתפתחים, שהם כבר לא רלוונטיים. מה שעושה לכם את זה. הצ'ילי פפרס היא אחת הלהקות הכי גדולות שקיימות היום, בסדר גודל שכבר כמעט לא רואים. כל ילד שלמד אתמול לנגן חמישה אקורדים חייב משהו לג'ון פרושיאנטה (והמהדרין יוסיפו שגם להלל סלובק). כשהילד הזה יחליט לקחת גיטרה בס ליד, יהיה לו חוב גדול מאד לפלי. כל מי שתפס את עצמו כבן אדם מגניב בעשורים האחרונים חייב משהו לאנת'וני קידיס, האלפא מייל האולטימטיבי.
באורח פלא, ב – 1991 כל הכוכבים הסתדרו במקום ונולד הרכב מנצח: ג'ון פרושיאנטה כבר הצטרף ללהקה באלבום הקודם, Mothe'rs Milk, אבל החלק האחרון בפאזל הגיע בדמותו של ריק רובין, איש המערות שהוא, לגמרי במקרה, אחד המפיקים הגדולים והמוערכים בתעשייה. כשהחמישיה הזאת ביחד – אי אפשר לנצח אותם.
וכאן אני מגיעה לז'אנר השני של אנשים ללא כרטיס: אלה שטוענים שגם הם מגיעים אחרי השיא וחמור מכך – בלי פרושיאנטה. עכשיו, מובן שהעזיבה שלו היא פשוט עצובה, אבל תגידו, אתם רציניים? לוותר על משהו כל כך גדול רק בגלל שהוא לא במאה אחוז מושלם כמו שחלמתם? הרי מלכתחילה אתם תופסים את עצמכם כמעריצים הכי אדוקים, איך זה נראה לכם סביר לוותר? לכם אין לי הרבה מה להגיד, כי אתם מכירים את הלהקה הזאת לא פחות, אם לא יותר טוב ממני. רק משהו אחד: אל תשכנעו את עצמכם שזה יהיה גרוע בלעדיו, אתם עלולים ממש להצטער ביום שאחרי. זה אולי היה יכול להיות טוב יותר איתו, אבל זה עדיין יהיה ענק. תורידו את הפאסון הקריר והטיפשי הזה, שלא הולם שום דבר ברוח הלהקה, תיקחו את עצמכם ובואו. יהיה (ומרבים להשתמש במילה הזאת בקלות מדי) רוק'נ'רול. אבל הפעם באמת, הכי גדול שיש. גם אם הם נראים לכם לא רלוונטים היום, וזה הכל מיינסטרים מדי בשבילכם, זו הזדמנות נדירה לראות בהופעה אגדות רוק, לצפות בחלק מהאנשים שהעיפו לכם את המוח פעם מזמן, שתרמו לאהבה הגדולה שלכם למוזיקה.
רד הוט צ'ילי פפרס לא כאלה זקנים, הם עדיין יודעים לתת הופעה שהרכבים רבים יכולים רק לחלום עליה. או כמו שחבר שראה את ההופעה שלהם לפני חודש בלוס אנג'לס הבטיח: THEY WILL MELT YOUR FACE.
Look Around בלולה פלוזה בתחילת אוגוסט: