לפני כשנה חזרה לורן סקרגס, דוגמנית אמריקאית ובלוגרית אופנה בת 25, לביתה בשעת לילה מאוחרת, ובעודה יורדת ממטוס נוסעים קל, היא צעדה לתוך הפרופלור שלו, ואיבדה עין ויד ללהבים.
אתמול, שנה אחרי התאונה ולאחר שסקרגס כבר התראיינה לרשתNBC באוגוסט, שוחרר לרשת סרט קצר ובו לורן, אמה ואביה מדברים למצלמה ומספרים על תחושותיהם בעקבות התאונה.
לורן סקראגס אחרי התאונה
מתוך האתר של קייטי קוריק
הם יושבים על ספה לבנה בחדר חשוך ומספרים על החוויות שלהם מהתאונה. אמה של לורן מספרת על הרגע הנוראי בו ראתה את בתה שוכבת בתוך שלולית דם עם הפנים לרצפה. אביה מנסה לתאר את חוסר האונים של אב שבתו מוטלת חסרת הכרה ואין בכוחו להושיע אותה ולורן סקרגס, שהתעוררה בבית החולים שבועיים לאחר התאונה ובלתה עוד שנה בשיקום, מספרת על ההחלמה בדרך האמריקאית ביותר שקיימת – דרך ישו.
הבעיה היא שזה ממש לא מעניין. תסלח לי משפחת סקרגס, ויסלחו לי מאות הטוקבקים שנכנסים בי בעוד 3, 2, 1, אבל ה"וידויים" כל כך טרחניים שהם מוציאים את החשק מהרצון לרחם או להעריץ את הצעירה הזו.
צפו בסרטון:
סקרגס מדברת על הגילוי של אלוהים מחדש, על ההבנה שיש לאלוהים תכנית בשבילה ושהיא רוצה לעזור למיליוני ילדות ונערות צעירות להבין את המשמעות האמיתית לחייהן, כשמבחינתה, המשמעות האמיתית היא להפסיק להתעסק בחיצוניות ולהתמקד באופי ובפנימיות של האדם. סליחה על הציניות, אבל כשזה בא מפיה של אישה שמתעסקת בדוגמנות ואופנה ואיבדה את היכולת להתפרנס מהמראה החיצוני שלה, זה ממש לעג לרש. ואמא שלה, שמספרת בבכי על הרגע בו ראתה את בתה שוכבת בשלולית של דם וישר התחילה להתפלל לאלוהים – מה עם להזמין אמבולנס? לבדוק דופק? לראות אם היא חיה? אם אפשר להציל אותה? ההורים של סקרגס נראים כמו שחקנים בקטע ממחזה ממש לא מוצלח והמוסיקה מבשרת על קליימקס אדיר שעומד להגיע, ומאכזבת כששום דבר לא באמת קורה.
במקום לעורר השראה אמיתית ולגרום לאנשים להבין שאפשר להפיק לימונדה מכל לימון שאי פעם חולק לכם, ולהפוך כל טרגדיה אישית לסיפור הצלחה, הסרטון גורם לצופים בעיקר לתהות על הטרחנות שבגילוי אלוהים לאחר תאונה קשה והתמקדות "בעיקר, ולא בחיצוניות" רגע אחרי שהפנים שלה הושחתו.
התאונה של לורן סקרגס טרגית בפני עצמה בגלל שהיא מעוררת פלצות וגיחוך כאחד. מחד, חושבים על הצעירה המסכנה שאיבדה את יד ועין, מצד שני, כשהכותרות ברחבי העולם מדברות על "הדוגמנית שנכנסה בפרופלור" אי אפשר שלא להניד את הראש בזעזוע. ולכן, אם המצלמה היתה רק עוקבת אחרי בני המשפחה, נותנת להם לדבר בסלון ביתם, בדינמיקה של שיחה משפחתית כנה, היא היתה עושה להם חסד גדול בהרבה, מהדרמטיות המוגזמת והמטופשת לעיתים של הסרט.