ג'ואן ריברס ידועה כבעלת הפה הגדול ביותר בטלוויזיה. מנחת התכנית "משטרת האופנה" בערוץ E! צברה לעצמה לאורך השנים מוניטין של מישהי שלא מפחדת לפתוח את הפה שלה על אף אחד, ובראש ובראשונה על עצמה.
ריברס, יהודיה כשרה שנולדה בשנת 1933 (היא בת 80!) לזוג הורים יהודים-רוסים בברוקלין ניו יורק – שאת שרידי המבטא של העיר אפשר לשמוע עד היום בקולה הצורם – עשתה לעצמה שם של אישה חזקה, חצופה (בכל זאת, גם מניו יורק וגם יהודיה), שהתמכרה לניתוחים פלסטיים ומודה בהם קבל עם ועדה, ויותר מכל, בעובדה שיהודיה או לא, פשוט אין לה אלוהים.
עוד ב-Onlife:
- כוכבות הוליווד נרתמות למען ילדות ללא השכלה
- יומנה של ברידג'ט ג'ונס: מסוכן לבריאות שלנו
- מריל סטריפ: ראיתי לך את הציצי
השבוע, עלתה ג'ואן ריברס לכותרות, בדיוק בגלל הפה הגדול שלה, פעמיים. בפעם הראשונה, הסתבכה ריברס כשדיברה על הדוגמנית הגרמניה היידי קלום בתכנית של משטרת האופנה. קלום לבשה למסיבת האפטר פארטי של האוסקר שמלה חושפנית למדי, שבשילוב עם הגזרה המדהימה שלה, גרם לג'ואן ריברס להגיד ש"הפעם האחרונה שגרמני היה לוהט כ"כ, הוא עמד ליד התנור ושרף יהודים".
הפעם השניה היתה לפני כמה ימים בתכנית הלילה של דיוויד לטרמן, כשריברס התארחה וסיפרה שהזמרת אדל ישבה לידה בטקס האוסקר, ואמרה לה שהגרון שלה כואב והיא אינה יכולה לבלוע. ריברס, תרמה את דעתה ואמרה שאדל לא הגיעה למימדי גופה הנוכחיים, בגלל שהיא "לא יכולה לבלוע", להפך. יותר מזה, היא הוסיפה שללהיט הידוע של אדל "Rolling in the deep", היא היתה צריכה להוסיף את המילים "עוף מטוגן".
צפו בראיון של ג'ואן ריברס אצל דיוויד לטרמן:
ההתבטאויות האלו קוממו על ריברס את כל העולם ואחותו, החל מהליגה נגד השמצה, דרך היהודים, הגרמנים, השמנים וכל מי שיכול להרוויח קצת מההתבטאויות האומללות של הבדרנית.
וכאן נשאלת השאלה – האם באמת אין גבול? האם ג'ואן ריברס יכולה לשחוט כל פרה, קדושה או לא, ובלבד שזה לטובת הפאנץ', או שמא, גם לקומיקאים הגדולים באמת, צריך להיות גבול אותו אסור לחצות? והאם בגלל שג'ואן ריברס היא הראשונה לצחוק על עצמה ועל עשרות הניתוחים שעברה, היא יכולה להרשות לעצמה לצחוק על כל העולם?
יש שיגידו (יפי הנפש) שיש גבול. ששואה היא מחוץ לתחום. שמי שמשפחתו נספתה במחנות, לא מוצא את זה מצחיק כשמחברים בין דוגמנית גרמניה ושוטרSS . הם ידברו על החרדים שמלבישים את הילדים שלהם כמו בשואה במטרה לעורר פרובוקציה, וכמה זה מחליא. והם אולי אפילו יזכירו את ההתבטאות האומללה של קפטן מכבי ת"א בכדורסל לשעבר, גיא פניני, שקרא לשחקן הפועל ת"א, יונתן שולדבראנד, "נאצי".
הם רק לא מבינים, שהומור, לכשעצמו, הוא ערך עליון. הרבה יותר מהשואה. ומאנשים שמנים כמובן, אבל מי משווה בין השניים. הומור הוא אחת מצורות התקשורת הכי גבוהות שיש. הומור מאפשר לנו לבחון דברים ולהגיב למצבים מסוימים, ביותר מזווית אחת, מתבקשת. ומעל הכל, הומור הוא כלי שנועד לפרק את הטאבו עליו אנחנו כ"כ חוששים לדבר.
ג'ואן ריברס. היא בת 80 השנה. הפנים שלה חוגגות ימי הולדת משתנים
לצחוק על השואה – זה לא עלבון. אם עושים את זה כמו שצריך. עובדה, לראשונה מזה כמה שנים טובות, הוליווד רועשת וגועשת בשם היהודים שנרצחו, ואפילו לא היה צריך לעשות את "מינכן" בשביל זה.
היותה של ג'ואן ריברס יהודיה, היא לא הסיבה שבגינה "מותר" לה לצחוק על השואה. נכון, זה מתקבל יותר טוב מאשר אם מישהו אחר היה עושה את זה, אבל עדיין, זה לא התירוץ הרשמי בו אני פוטרת את הגברת ריברס ואומרת "עזבו אותה, היא משלנו". גם לא העובדה שריברס היא הראשונה לצחוק על עצמה ולהפגין חוש הומור משובח בכל הנוגע לתלאות שעברו פניה בין אלפי זריקות בוטוקוס וניתוחים פלסטיים. החל מלהגיד שבוגינה שלה יש יותר עטלפים מאשר במערה של באטמן ועד השתתפותה בתכנית "דירת המצוירים" בה דיבבה את קולו של הנרתיק של הנסיכה קלרה, שגם הוא עשה יותר מדי ניתוחים פלסטיים. זה לא בגלל זה.
זה שהשימוש בהומור ובסאטירה היא גולת הכותרת של חיינו. באמת. וככל שנלמד לקבל את זה מהר יותר, כך ייטב לכולנו. אין דבר שאסור לצחוק עליו והחטא היחיד הוא לספר בדיחה לא מצחיקה.
ואולי באמת זה היה חטאה של ריברס. שהיא פשוט לא היתה מספיק מצחיקה. כי "לספר בדיחה" ו"להצחיק" הם שני דברים שונים במהותם. ולמרות שריברס היא קומיקאית מחוננת עם ותק של עשרות שנים על הבמה, הפאנצ'ים שלה לעיתים מרגישים מתוזמנים מדי ומוכנים להנחתה של חבריה לפאנל משטרת האופנה. ועל כך היא ראויה להיענש. לא על שהעזה לצחוק על הקילוגרמים של אדל.
אז לא, כשזה לא מצחיק, אל תצחקו. אבל לא בגלל שאתם מזועזעים מהפרה שנשחטה על מסך הטלוויזיה שבביתכם. אלא כי הבדיחה לא היתה מספיק טובה. ואם זה עדיין מזעזע אתכם, פשוט תעבירו ערוץ.