היא: בעלי פלצן. כבר שבוע שהוא מתעקש איתי על דבר אחד: לא רואים "האח הגדול". אם היו מציבים מצלמות אצלנו בבית היה רייטינג שיא. הנימוקים שלו אקדמיים, הסיבות שלו מנומקות, אבל הוא לא מבין דבר אחד בטלוויזיה שמבדרת ונראה שהוא נחת מהחלל החיצון. העונה החדשה של "האח הגדול" עלתה אתמול ואני מודה שכבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה. אחרי שצפיתי אתמול בדיירים החדשים, אני רק מחכה לראות מה יקרה העונה, אילו משימות ייתן "האח הגדול", מה הם יאכלו ואיך יגיבו. כמו הרבה אחרים, אני הולכת לחוות משהו בעצמי, אותי זה מרגש ואני לא מתביישת בזה.
הוא: חזרנו לנקודת ההתחלה: הוויכוח בימים שלפני: כן צופ?ה, לא צופ?ה; חוסר הנחת בסלון; מנחה אחד מחייך חיוך של טאלנט, מנחה שני מתמוגג מגודל המעמד. המשתתפים-דיירים-נסיינים חודרים אחד אחרי השני ללוע העין הכחולה ומיד, קומפליקציה ילדותית של ההפקה ועוד אחת ועוד אחת; ההבטחות: השידור החי, המשימות, ההתרגשות, השיאים, הדמויות – כלום רצוף; חודשים של בהייה מצטברת, תחושה של התמכרות, כעס על בזבוז הזמן, ויתורים, דיונים חסרי תכלית, הקידום בתכניות הבוקר, השיחה בעבודה, האנטי קלימקס הקבוע: "אחרי הפרסומות"; תכנית הסיום מאותתת על סופו של הסיוט, עכשיו כבר חייבים לצפות כדי להצדיק את כל חודשי הבהייה: אחד הולך, שני הולך, שלישי הולך, רביעי הולך, יש מנצח! – לריאליטי הבא.
היא: להבדיל מסדרות כמו הישרדות – שם ראיתי יותר מ 20 עונות – כאן אני יכולה להזדהות עם הדמויות: הדברים מתרחשים בשידור חי, זה מרגש ולא ערוך. פה גם כיף לראות את הדברים שלא רואים בדרך כלל, את הוויכוחים והריבים, את השיחה הקטנה או הצחוק. כל המקטרגים טוענים שזו מציצנות, אבל ברור שאין כאן פעולה אסורה או לא מודעת אלא החלטה של אנשים בוגרים להשתתף בבידור קל ונעים, המוני אך מסקרן. כיף לדעת שבשלושת החודשים הקרובים יהיה משהו ברקע. אני שותפה לחוויה שלהם, רק שאני בצד השני של המצלמה. אני רק יכולה לקוות שרמת השיח תהיה אינטליגנטית ולא תרד לפסים של קללות או גזענות, אמנם זה ריאליטי אבל אפשר לשמור על קווים ברורים של אנושיות. אבל גם אם לא, זה מה יש: כך נראית החברה הישראלית, עם כל היופי והגועל שלה, בו-זמנית.
פאולינה אלברשטיין – אחת הדיירות החדשות בבית האח הגדול
צילום: יריב פיין וגיא כושי
הוא: לא הייתי מתנגד כל כך נחרץ אם לתוכנית הזו לא היו השלכות כל כך מהותיות על זמן הפנאי שלנו. תוצר טלוויזיוני שמצליח לקלוע לטעמם של בני 11 אינו יכול להיות "מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית" או "חממה לדיון ערכי". זהו מוצר צריכה מוגזם, כמו סוכריה בגודל אגרוף: גדול מדי, לא ניתן לעיכול, מסוכן לבריאות. גם החלקים ה"אומנותיים" בתכנית, מה שמכונה "המשימות", הן לא יותר מאצטלה של אומנות שלרוב מלווה בקונפליקטים אינפנטיליים. החברה הישראלית לא יוצאת נשכרת מהעימות בין הטרנסג'נדר לעיתונאית או מהשיח הבוטה בין השחקן לירקן. הצופים, שחושבים שהם זוכים למעט בידור אסקפיסטי, גם הם מפסידים ובגדול: ברירת המחדל בשלט מייצרת תחושה קבועה של בזבוז זמן.
היא: בידור טוב עוד לא הרג אף אחד והתכנית הזו היא לא רק בידור. בכל עונה רואים איך הצפת הבעיות החברתיות באמצעות דמויות חריגות או שונות זו מזו דווקא ממוססת את הגבולות או המחיצות בין חלקים שונים בציבור הישראלי. איך בסופו של דבר אחד המתמודדים אומר: "לא האמנתי שאוכל להתחבר כך להומו / מתנחל / ערבי / שמאלנית" ואיך דווקא מהבידור יוצאת האמירה החברתית הכי חזקה שיש: אנו שונים אך שווים. הגיע הזמן להפסיק להתנשא על הצופים (ועל אשתך) ולהתחיל לראות את הדברים הגדולים שטלוויזיה טובה יכולה לעשות.
הוא: אחרי 20 עונות של הישרדות, מה עוד יכולות התכניות האלו לחדש לך? את הרי מכירה כל שטיק של ההפקה: יכולת ללמד את אלעד קופרמן עצמו, מפיק "האח הגדול", איך לעשות ריאליטי ואת "אבוט-המאירי", שהפיקו את הישרדות, איך לשמור על המשכיות כך שהצופה לא יגלה מראש מי זכה במשימה. איך יכול להיות שהישראלים מוכנים להקדיש את עצמם, שכלם וזמנם לתחושת ה"דז'ה וו" הבלתי נגמרת של התוכניות הללו? נראה שככל שההתנגדות יורדת כך ברור שהפכנו כולנו לברגים במכונה המשומנת של תכניות הריאליטי. מחר כבר נדבר על כך בעבודה ובעוד שלושה חודשים נצטער על הזמן שאבד, כאילו לא ידענו זאת מראש. בסופו של דבר את צודקת: כולנו שווים, ויש לנו את הזכות לבחור שוב ושוב באותו הדבר.