"ממי", שמעתי אותו צועק מהחדר השני בעודו מתלבש, "יש לי גרביים נקיות?". הזמן כאילו עמד מלכת לכמה שניות, והמילים נותרו תלויות, אומללות, בחלל האוויר. זה היה בדיוק שבוע אחרי שעברנו לגור ביחד.
"זהו מיסי", קול פנימי מלמל לו בתוככי ראשי. "זה הרגע המכונן. עכשיו זה או את, או מכונת הכביסה. אם לא תתווי את תוואי גדר ההפרדה של חלוקת מטלות הבית ביניכם, כעת ובאופן מושכל, תצטערי על כך ברבות הימים". נחושה בצדקתי, פסעתי לחדר השינה מעדנות ולאטתי בקול פעמונים תמים: "לא יודעת. עשית מכונת כביסה?". לא מוכן בעליל לתגובה השערורייתית, הוא פלבל בעיניו בהפתעה: "אממ…לא…". תוך ניסיון לרכך את המכה לעלעתי בגרוני, ואז, באבחת גרזן אכזרית עניתי: "אז כנראה שלא".
עוד ב Onlife:
- מה גיליתי על בת הזוג שלי כשהתחלתי לעבוד מהבית
- מי הגבר שהכי כדאי להיקשר אליו?
- נשים, אנחנו לא תחליף זול שלכן. טור של אבא
הנה כי כן, חשבתי לעצמי, לפני נמצא בחור שעוסק למחייתו במקצוע טכני לחלוטין, אבל כשהוא ניצב אל מול מכונת הכביסה, כל שבריר של מידע תבוני השוכן במוחו מתפייד לו, ואת מקומו תופס מבט מבועת של איילה שנתפסה באורות המכונית. לשווא הכברתי מילים על גורלה של הכביסה הלבנה שמתערבבת עם הצבעונית, מה שעלה בחיי כמה טי-שירטים שהפכו, לדראון עולם, לוורדרדים לתפארת.
קניות הוא דווקא עשה. אמנם רק של בירה, אבל עשה
השלב הבא בטירונות הכלל-זוגית שנושאה "אני לא אימא שלך, אני זוגתך לחיים", היה היכרות אישית ולוחצת עם מברשת האסלה. "תכיר", אמרתי לבן הזוג דאז. "זו מברשת המיועדת לניקוי אסלות. אנא ממך, השתמש בה". בתגובה, התבונן הבחור בממצא בתיעוב, משל הייתה המברשת חייזר מצולק. רק אז הבנתי את משמעות המשפט "שאני אשפשף?!". אצלו הייתה לפועל משמעות רק בקונסטלציה מצומצמת למדי. הוא פשוט היה בטוח עד לאותו היום שהאסלה בכלל מתנקה באופן עצמאי.
בכלל, ככל שחוויית המגורים המשותפים שלנו נכנסה לשגרה, עמדתי נפעמת לנוכח יכולת המשחק הגברית המדהימה בכל פעם שנושא מטלות עבודות הבית עלה. לשווא ניסיתי לגרום לו להבין ש"ספונג'ה" היא אינטרס משותף של שנינו. "רגע", "תיכף", "עוד מעט" ו"אוף!" רטנוניים היו תגובות שגורות למדי, שגרמו לי להרגיש כמו אימא למתבגר סרבן במיוחד.
עד שזה הגיע לנושא האוכל. קניות בסופר היו המטלה היחידה שהמר-בחור עשה בדבקות אמיתית. מקרר חצי ריק היה הסיוט הגדול ביותר שלו, והוא היה אץ רץ בהיסטריה אל הסופר הקרוב מתוך חשש אמיתי שמא לא יישאר לו, רחמנא ליצלן, דבר מה לאכול. לא פעם, בעודו פורק את הסלים בחדווה, היה מראה לי את השלל הרב שכלל כמעט תמיד שישיית בירות עם כיתוב זר. "מה זה?!" הייתי נחרדת למראה המחיר השערורייתי. "אה, זה "אוס-דה-יורגן" היה ממלמל בגאווה אבהית, "בירה איסלנדית שמגיעה ממבשלות שנמצאות בלוע הרי הגעש הקדומים. יש משחק מחר!". "תגיד" המשכתי בחוסר סבלנות, בעודי מפשפשת לשווא בשקיות, "חיתולים. הבאת?". "אה? מה? אה…כן. לא. שכחתי".
ידוע שאימהות ניחנו בכוחות על טבעיים שלאבות פשוט אין
גם בכל הנוגע לחיתולים הייתה לגבר שלי מערכת יחסים אמביוולנטית למדי. עם תפעול חיתול רטוב בלבד הוא השכיל להתמודד בלית ברירה, אבל כשהחיתול הכיל מוצקים ריחניים, מטלות פתיחת החיתול+ניקוי עכוז העוללה הפכו את היכולות הטכניות שלו לבלתי שמישות בעליל. שיא השיאים קרה יום אחד כשהוא קרא לי לחדר התינוקות בזעקות שבר: "בואי, בואי מהר!". נכנסתי מבוהלת לחדר, רק כדי לחזות בסצנה הבאה: יד אחת שלו מחזיקה את הקטנה עירומה על שידת ההחתלה כשחיתול מלוכלך פתוח למרגלות ישבנה, וידו השנייה סותמת את אפו בפאתוס שלא היה מבייש את לורנס אוליביה: "קחי אותה מהר, תחליפי לה את. אני תיכף מקיא!".
הלא עובדה ידועה היא שכאימא, ניחנתי בכוחות על טבעיים המאפשרים לי להתעלות מעל כל זאת ואף להתענג על הניחוח המופלא תוך כדי תפקוד אופטימלי. ובכלל, תינוקות תמיד צריכים להגיע לזרועות אבותיהם מקולחים, שבעים, מוחלפי חיתול ואם אפשר, גם במצב צבירה ישן. שלא יפריעו לראות את המשחק.
אז היום, כעשור מאוחר יותר וממרומי גירושיי, אני יכולה להציע עסקת חבילה לא רעה ושוויונית בהחלט, לעניות דעתי: אני מוכנה להבריג דיבלים לקיר, לשפצ"ר את חיווטי המחשב ולהחליף גלגל ברכב בשעת הצורך, אם אתה (מדי פעם) תעשה גם קניות, תרחץ כלים ותעביר מדי פעם סמרטוט לח על הרצפה. נקרא לזה: "שפשף לי ואשפשף לך". נשמע הוגן?