הכותרת בוואלה אמרה : "חתונה מאוחרת : נשא אישה צעירה ממנו ב 70 שנה". למטה היה כתוב שחקלאי עיראקי בן 92 נשא לאישה צעירה בת 22. מתחת לכותרת לא היה כתוב "איכסה". לא היתה כותרת משנה "דרכו של עולם מעוות", לא היה רשום "מחריד". מה שכן היה כתוב זה "באהבה לעולם לא מאוחר מדי". כאילו שמישהו באמת חושב שבעיראק צעירה בת 22 תתאהב בחקלאי בן 92. אגב, גם אם הוא היה משורר פולני זה לא ממש משכנע.
בהמשך נכתב שהאירוע היה מרגש ומיוחד. ההתרגשות היתה משולשת כי לצידו התחתנו גם שני נכדיו הנערים. זה נשמע כמו כתבה מגוייסת של משטר האייתולות במדינה השכנה. אבל כאמור זה אצלנו באתר הפופולרי.
ניסיתי למצוא מילת ביקורת או ציניות אבל זה לא היה שם. גם לא היה סתם דיווח יבש. הוצמדו למפגע הזה סופרלטיבים רומנטיים מנותקים לחלוטין מהמציאות המתוארת.
אהבה ורודה ורומנטית עם 70 שנה הפרש
צריך להבהיר, לתקשורת יש פעמים רבות תפקיד שמתווך בינינו לבין הארועים המדווחים והיא לוקחת על עצמה תפקיד, לעיתים נסתר, לעיתים גלוי, של צביעת המקרה בצבעים הרצויים לה. והפעם הטון של הכתבה, הצבע של המילים, היו ורודים ורומנטיים. מי שממש התעקש יכול היה להבחין בטון היתולי. סוג של קוריוז.
עכשיו תסבירו לי של מי היה הרעיון החולני לתאר חתונה של בחורה בת 22 עם גבר בן 92 כסיפור אהבה הוליוודי. האם מישהו פספס את הדיכוי, את הכפייה, את האילוץ? מישהו באמת שאל אותה על אהבתה לאותו קשיש? למה לא טרחו להתעניין מה מחזיק אותם יחד, הסקס או הסרטים ששניהם אוהבים. אולי זה ההומור המשותף שלהם.
גברים זקנים, משועשעים וגרוטסקים
מה הופך נושא כל כך קשה של דיכוי נשים בעולם לקוריוז כאן אצלנו? נשים רבות בעיראק לא יכולות לצאת ללימודים אם אביהן אינו מסכים, הן לא יכולות להחזיק באדמות משלהן, הן לא יכולות להינשא או להתגרש כרצונן. אלימות אכזרית נגד נשים וילדות בעיראק ממשיכה להיות אחת הבעיות הקשות של החברה העיראקית, ונציגות פמיניסטיות שפועלות בתוכה לצמצום התופעה כושלות שוב ושוב. מה קסום כל כך בסיפור הזה?
בהקשר הזה מדהימה אותי עוד מחשבה, והיא קשורה בעובדה שגם בעולמנו המערבי והפתוח יש יחס משועשע לגברים זקנים ונשותיהן הצעירות . הרי זה קורה גם כאן, בעולם מערבי רדוף תאווה ושיבוש. העולם שניפק לגבריו את הוויאגרה והעביר את חלקם על דעתם. זיקפתם הנצחית משכיחה מהם את קיפולי העור וסימני החיים שעברו עליו. הם מקיפים עצמם בנשים צעירות שיכלו להיות נכדותיהם. תוסיפו לזה ניתוחים פלסטיים מופרכים ושיזוף מוגזם כאילו מעולם לא שמעו על מלנומה, ותקבלו תוצאה גרוטסקית אבל מאוד משתלמת.
פער גילאים של 25 שנה כמו שיש בין הריסון פורד לקליסטה פלוקהארט (אלי מקביל) או בין מייקל דאגלאס לקתרין זטה ג'ונס זה כבר עניין שבשיגרה. עכשיו יש לנו דור חדש של זקנים שצריך להכשיר אותם, דוגמת ברלוסקוני ויו הפנר שהתקשורת מפרגנת לשובבות שלהם.
בעולם המערבי הדיל שיש פה מאוד ברור. זה לא קורה לחקלאי בן 90, אלא אם כן ניצבת מולו עובדת זרה. זה קורה לגבר אמיד עם כיסים מלאים והאישה שלצידו צריכה ממנו משהו. הון, מעמד, קידום מקצועי. הוא נאחז בנעוריה ובליבידו שמסרב לגווע. והיא דואגת לעתידה. הם יספרו על אהבת אמת, אבל כולם סביבם ידעו שאם היא תשמין אז העסק מבוטל, ואם הוא ירד מנכסיו היא תתאהב די מהר בגבר אחר. אפשר לטעון שכל אחד לוקח משהו ונותן משהו בתמורה, ועדיין העסק הזה לא מריח משוויון . משום שהוא מנציח את התפקידים העתיקים ביותר, לפיהם האישה נותנת מיופיה והגבר נותן מהונו. היא לא באמת מפתחת עצמאות אישית וכלכלית.
עם עוד קצת עזרה מהתקשורת ועוד כתבות מרגשות על פערים של 70 שנה בזוגיות והנה אני מזהה את הטרנד הבא – לשכב עם הנינה שלך.