פגשתי אותה. את התאומה שלי. היא אמנם הרבה יותר גבוהה ממני, יש לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות, היא קמה כל בוקר בשש ורצה חצי מרתון ובגדול והיא הטיפוס הכי חיובי שהכרתי – חוץ מכל הדברים שהזכרתי – אנחנו תאומות. אכנה אותה כאן 'תלמה', כי היא קצת ביישנית.
נעים להכיר. אני ותלמה
הבן הקטן של תלמה נמצא עם הבן שלי באותו גן. במשך כשנה ואולי יותר, חלפנו זו על פני זו ובקושי הנהנו לשלום בבוקר. ככה זה בתל אביב. לא תמיד בא לך להסתכן וליזום "שלום" כי אתה עלול לקבל דממה רועמת בחזרה. יום אחד, במסיבת חנוכה או פורים, לא זוכרת, היה לי לרגע זמן להתבונן בחיים ובעוד עכוזי מנסה להידחק לכיסא הילדים המיניאטורי שהציבו עבורי – קלטתי אותה; היא נראתה לי סופר מגניבה ושמעתי את עצמי חושבת: "הלוואי והיא הייתה חברה שלי". המחשבה מעט הביכה אותי. מחשבות כאלה לא עולות בי הרבה. נתתי למחשבה לנוח לה שם וכעבור שבוע נהיינו חברות. בחיי.
להפוך את חוף הבונים לחוף הבונות
דבר נוסף מעט רוחני קרה גם בהמשך. כמעט כל מה שדיברנו שאנחנו חולמות לעשות – התגשם. סיפרתי לה כמה אני רוצה לצאת לקמפינג עם הילד, אבל לא בא לי להיות החד הורית היחידה בתוך ערימת זוגות מתווכחים. כל פעם שיצאתי לטיולים עם חבריי הזוגיים הם תמיד רבו והתווכחו ואילו אני הרגשתי כמו הילדה הכי לא מקובלת בכיתה וזה קצת פגם לי בהנאה. מה גם שחברותיי האחרות בדרך כלל מעדיפות לשתות קפה במוזיאונים ובגלריות ולא כל כך מחבבות חול וים כך שאין לי עם מי לטייל.
טיולי אימהות עם ילדים נראו לי כמו טיולים המיועדות לאימהות מסוג אחר. בטח קמפינג. מי יסחוב? מי יבנה את האוהל? מי ינווט? מה אני סופה לנדבר במדבר או איך שקוראים לזה? בכלל, במקור, אני שונאת טיולים, אבל השילוב שלי ושל תלמה הופך אותנו לאמזונות. הכל מסתדר לנו לגמרי 'חלקלוקי' כמו שאומרים. אחרי שהבענו את רצוננו בטיול קמפינג לאימהות קבענו תאריך, הלכנו לחנות, הצטיידנו בשמשיות, וציוד קמפינג בסיסי ואף הגדלנו לעשות וסחבנו עצים למדורה. תקתקנו את הקמפינג כמו גדולות, הקמנו אוהלים וסחבנו תיקים כבדים. ''חוף הבונים' שינה את שמו לכבודנו ל'חוף הבונות', הדלקנו מדורה עם חומר הבעירה שרכשנו בעצמנו והרגשנו האימהות הכי שוות בעולם בערך.
ההצלחה הייתה כל כך גדולה שכל האימהות בעיר כמעט השביעו אותנו שפעם הבאה הן מצטרפות אלינו. החברות האמיצה שלי ושל תלמה העמיקה והלכה. הבנו שיש כאן מפגש של נשמות תאומות או משהו כזה. רק ששתינו בנות ושתינו אוהבות גברים. וכשייכנסו הגברים? אז מה נעשה? האחווה תיסדק? נפסיק לצאת לטיולים?
והנה מתחיל הטיול השני: אנחנו, כמויות התיקים שנכנסו כולם, והאוטו המסוקס
ופתאום, עוד חלום שלנו התגשם: הציעו לנו לצאת לטיול ונתנו לנו את ההונדה ג'אז רק שנכתוב איך היה. בדמיוני דימיתי את האוטו לבחור צעיר ושרירי עם תודעת שרות גבוהה מאד עד מושלמת. לדעתי זאת עבודת החלומות, לנסוע לטיולים ולכתוב עליהם – אז לטיול השני שלנו נסענו לעין גדי.
תלמה אמרה שאנחנו ממש מאושרות עכשיו ושרק גברים חמודים חסרים לנו כרגע כדי שנהיה מרוצות בכל הערוצים. כל הדרך פינטזנו על מדריך הטיולים המסוקס שיוביל אותנו בשבילי נחל דוד ו"יחטוף אותנו" לרחיצה במפלים הקרירים שמעטרים את השמורה. תהינו אם אפשר לקבל שני מדריכים מסוקסים. סיכמנו שאני מוותרת לתלמה על המדריך, כי לאחרונה אני מסתפקת בעצמי ולא רע לי איתי בכלל.
הקטקטים בהתנחלות בבגאז' – שניה לפני העירום המלא בחדר
הגענו למחוז חפצנו, בזמן שהקטקטים התפשטו עד עירום מלא, קפצו על המיטות בחדר וצווחו צווחות אידאניות של אושר, תלמה ואני התאפרנו נטורל, התלבשנו במחלצות הטיולים שלנו וקבענו מרוגשות וסקרניות להיפגש בלובי עם המדריך ולצאת לסיור. ואז, אנו שומעות קול בהיר ומעט ילדותי מאחורנו. "בנות!" הסתובבנו, ומולנו עומד ז'בו – מדריך הטיולים שלנו במלוא הדרו.
ז'בו הוא תופעה. בן 73, קל רגליים, עושה את המסלולים הכי קשים בשיא החום וכל נושא שהוא מדבר עליו הופך לסיפור מתח מרתק. הילדים התאהבו בו ותלמה נקרעה מצחוק. היינו מאושרות לראות את הקטנים צוהלים אבל מעט עצובות שחלום המדריכים המסוקסים נגוז לו באוויר החם של ים המלח. פוף.
ז'בו והקטקטים התחברו כל כך שלמחרת הוא לקח אותם לסיור ותלמה ואני יצאנו לפוש בספא. 'לפוש' זו מילה מצוינת. מאז שאני אמא אני אוהבת אותה אפילו יותר. אחרי ששתינו חליטות תה מדברי והתענגנו לנו בחברת השקט נכנסנו לחמאם שהיה שם ועיננו צדה שני גברברים שהצליפו זה בגבו של זה והביטו בנו במבט מתריס. חייכנו לעצמנו, ויצאנו מהר מהר כדי לא להשאיר את הילדים יותר מדי זמן עם ז'בו לבד. כן, כל עניין הגברים המסוקסים נשאר כרגע בתחום הדיבורים, אבל אנחנו פתוחות להפתעות טובות בהמשך.
מים באמצע הקיץ. מפל נחל דוד
כשהכל מושלם, מי צריך בן זוג?
אולי, אם הייתי לסבית הכל היה מושלם. מצד שני, ברגע שנכנסים ענייני סקס למשוואה מתחילות הבעיות, גם אצל בנות. בגילי כבר ברור לי שאני לא לסבית. נראה לי שלא הייתי מתביישת לצאת מהארון לו הייתי כלואה באחד כזה.
לא. מדובר כאן בחוויית תאומות חד פעמית. שמבחינתי, מייתרת את כל הצורך בבן זוג. תלמה ממש לא מסכימה איתי בעניין הזה. ואילו אני חושבת שהכול כל כך רגוע, מפרגן, ומחזק. וסקס ממילא אובר-רייטד (וכמו שאמרתי היחסים שלי עם עצמי מצוינים).
אז למה להכביד על החיים עם זוגיות? ומה עם החלום של ההזדקנות המשותפת והרומנטית על כיסא הנדנדה במרפסת? ממילא נשים מזדקנות ביחד כי הגברים מתים לפניהן. אז עדיף למצוא פרטנריות טובות לחיים שתמשכנה אתכן לבית האבות. לכו תדעו עם איזה פאקצות אתן עלולות להיתקע שם. זה כולה 30 40 שנה מעכשיו אז ממש מומלץ להתחיל.