בדרך כלל אני מביטה ברחמים על אנשים שנוסעים אל הגליל, בשביל לנוח. רחמי מתעצמים כשאני שומעת שהם עומדים להתארח בצימר. פעמיים בחיי נאלצתי להשתכן בצימרים בגליל, מסיבות מקצועיות, וקצרה בינתי מלהבין את העניין. ג'קוזי משעמם אותי, טלוויזיה אני יכולה לראות בבית ויש גבול לכמה לבנה תוצרת בית וריבות מעשה ידי המארחים אני יכולה לבלוס.
עוד ב- onlife:
· האתגר של נטלי דדון: חופשה בלב העיר
· מיכל צפיר: הסוד שהופך חופשה משפחתית להצלחה
מעולם לא הצלחתי להבין איך כל אחד מבעלי הגליל מאותו רגע שהוא הופך את עצמו לבעל נדל"ן מניב רווחים, מייד הוא הופך למומחה לריבות ביתיות/שמן זית/תה צמחים ובאותו זמן גם מצליח להיפטר מהריהוט שנקנה בשנות השמונים כולל כמה חפצי חן בניחוח וינטג' כגון עבודת מקרמה, ריקוע נחושת שעשה הילד בקיטנה בכתה ג', פגז תותח ריק ובתוכו קוץ וכמה שטיחים ערביים שנקנו בעיר העתיקה בתקופה שעלו פרוטות. הגליליים, אם כן, הם אומני המחזור והתושייה הפרנסתית.
הונדה ג'אז – בטחון על הכביש
הונדה ג'אז היא הבחירה הבטוחה על הכביש. צמד כריות האוויר הקדמיות והצדיות, מושבים מצוידים בחגורות בטיחות בעלות שלוש נקודות עיגון, מערכת סיוע ליציבות הרכב
(VSA) בתמרונים קיצוניים או במצב של אחיזת כביש גרועה.
לאחר זכייתה ב- 5 כוכבי בטיחות במבחני הריסוק של euroncap, ההונדה ג'אז היא הבחירה הבטוחה ביותר
כשהייתי ילדה הכרתי את הגליל היטב. סבא שלי שהיה ממונה מטעם משרד הפנים על מחוז הצפון היה לוקח אותי במכונית השרד שהיה בה נהג לסיור בכפרים ערביים. אבל הגליל של היום, הפך למעצמה תיירותית. מלא שלטי פרסומת כאילו מדובר בים המלח (עוד פיקציה תיירותית בעיני), כל לגימה או פירור מזון מתומחרים גבוה ובשום מקום אין להשיג דיאט ספרייט בבקבוקי חצי ליטר. בתוך כל המסחרה הזאת, במרחבים זרועי ירוק, ניתן למצוא פנינות חמד.
על "מצפה הימים" שמעתי מזמן אבל תמיד חששתי לנסוע לשם. דמיינתי לעצמי אנשים המסתובבים בכל מקום בחלוקי מגבת לבנים, גברים בגיל שבו כבר נעלמות להם השערות מהרגלים (ובהזדמנות זאת- למה אצל נשים זה לא קורה?) ובנעלי בית מבד מגבת , מזנון שמגיש מזונות בעשרות גוונים של ירוק ומקום שאסור לעשן בו בכלל. כשאגיע לשם אגלה שטעיתי לגמרי לגבי הקונספט אבל בינתיים הדבקתי במעלה הזרוע שלי מדבקת ניקוטין וביחד עם חברתי חנה, בבוקרו של ערב החג, נסענו לסוכנות הונדה כדי לקחת את ה"הונדה גאז'" מכונית שהוצעה לנו כדי לנסוע צפונה.
קיבלנו מכונית היברידית קטנה ומטריפה. חנה, שנהגה בנעימות מופלאה כל הדרך לגליל התפעלה מהמנוע השקט, מהידית שהותקנה לנוחיות הנהג מצד ימין של המושב ומצריכת הדלק האפסית. בדיעבד יסתבר, שנסיעה מתל אביב עד לראש פינה ובחזרה עדיין הותירה לנו רבע מיכל מלא.
כאישה מונהגת שאיננה נוהגת, כל יציאה מחוץ לתל אביב נתפסת אצלי כטיול שנתי ולעוגמת ליבה של חנה, אך יצאנו מתל אביב ואני התחלתי לפזם שירי להקות צבאיות. חנה פנטזה על המסאז'ים, אני על שיעורי הרכיבה באופניים שהייתי אמורה לקבל למחרת היום.
"רעיון גרוע, שאת תרכבי על אופניים" אמר אחד מילדי (לאחרונה, בביקור בברלין, אסר עלי לדבר בסלולרי תוך כדי הליכה, "או שאת הולכת או שאת מתרכזת, תתרכזי בדבר אחד, גם זה יותר מדי בשבילך, אמא"). בקרב בני משפחתי ומוקירי זכרי נפוצו אגדות בעלות ביסוס מסויים על מחדלי הקואורדינציה שלי. "למה אופניים?" התפלאה חנה. סיפרתי לה על חלומי להשתלט על פחד הגובה שלי, פחדי הנפילה שלי על רצוני לשעוט אל החופש כמו ג'ק ניקולסון ב"רסיסי החיים" או באלגנטיות של צרפתייה ברחובות פאריז. "אהה" אמרה חנה.
הנסיעה צפונה עברה להפתעתי, בקלילות (מסתבר שהגליל הוא נורא רחוק!). התפעלתי מהמרחבים הגדולים, פרי תכנון מוצלח, שיש במכונית הזאת לאנשים בעלי אורך רגליים כשלי, המושבים המתכווננים לכל זווית כמעט והגג הנפתח, לצורכי הדאווין ולצערו של הפן שדפקתי יום קודם לכן במספרה.
אם כבר בגליל, קשה לתאר מיקום מוצלח יותר מזה שנבחר לפני כתשעים שנה על ידי ד"ר אריך יעקב ירוס, מחלוצי הפרמקאלצ'ר והאקולוגיה, כשעוד אפשר היה לראות משם שני ימים- החולה והכינרת, ל"מצפה הימים". יש משהו עוצר נשימה בדרך שבה נכנסים אל המקום, בקצה עלייה תלולה ניצב שער הכניסה וכשיורדים ממנו מתגלה כל היופי הזה. גנים, חוות תבלינים, רפת, דיר ובניין נאה מאוד בתכנונו הצנוע מוקף גינת פרחים המשתרעת במורד מדרון מה שהופך אפילו את התיור בה לספורט אתגרי, בקריטריונים העלובים שלי, זאת אומרת.
בחיים שלי, אני חוזרת, בחיים הדי ארוכים שלי, לא התארחתי בחדרים יפים יותר מאשר אלו בסוויטה הנשיאותית (שיכולים להתארח בה בקלות שמונה אנשים). אין בה רהיט אחד שלא הייתי שמחה לקחת עימי בחזרה ובחדר האמבטיה שלי הייתי נשארת לגור ברצון, אם רק היה מותר לעשן שם, כמובן ואם היה ממוקם בין רחוב אלנבי נניח לכיכר רבין.
אך ראיתי את המרפסת ומייד הסרתי את מדבקת הניקוטין. הטבע בשבילי הוא מאפרה אחת גדולה. "צלמי אותי" אמרתי לחנה "מעשנת את הסיגריה האחרונה"? חנה צילמה וצילמה, סיגריה אחרונה אחת ושנייה ושלישית ואז התבקשנו ללבוש את החלוקים הלבנים שחיכו לנו בחדרינו. אני הוזמנתי לטיפול פנים עמוק וחנה למסאז' ראש יפני. "הנה מתחילה ההדרדרות שלי" אמרתי לחנה ולבשתי את החלוק.
אי הנוחות שבירידה במעלית בחלוק ונעלי בית, התחלפה עד מהרה בתחושה בלתי מוכרת. כמה שניות ארוכות נדרשו לי כדי להבין שמדובר במה שקרוי "רוגע" שהתחלף עד מהרה בצורך לעשן סיגריה נוספת, הפעם בליווי כוס יין, אל מול הנוף. עתה אני מוכנה לסיור שצוויתי לערוך בחוות התבלינים.
המדריך המאוד סימפטי, בוגר האימן וכיום מורה רוחני כללי וגם חב"דניק ללא כיפה, הדף את תלונותי על כך שחוות התבלינים ממוקמת דווקא על מדרון, מה שמעניק לדבריו איכויות מיוחדות לירקות, פירות, עשבים וכל טוב הארץ הגדל בה ושיוגש לנו למחרת בארוחת הבוקר. מעולם, מאז תצוגת האופנה שהובאה לנו, צוערות קורס קצינות, לא ראיתי פרות מאושרות יותר מאלו שברפת של מצפה הימים. בגין המרחבים שמוקצים להן והתזונה המשובחת שהן זוכות לה, לפני שהן הופכות לסטייקים, לא מדיפה הרפת את הריחות המוכרים. והעיזים בדיר מתנהגות כמו חיות מחמד ממש.
מודה, ממש לא התחשק לי ללכת לשיעור רכיבה על אופניים. "מצד שני" אמרתי לחנה "עוד צפיה בנוף הזה ואני מצטרפת לאימן או חותכת ורידים, לא, לא את הורידים שלי".
עדי, הגיע לשיעור מצויד באופניים נמוכים למדי "קטנים מדי בשבילך" אמר. בניגוד למורי הרכיבה התל אביביים ששמעתי שיש להם כל מיני אביזרי עזר, עדי מאמין בניסוי וטעייה. טעייה, במקרה שלי, פירושה נפילה על התחת כשהכאב רב אם כי פחות מההשפלה. מה עוד שבאותו רגע עצמו, בעודני שרועה אפרקדן על האספלט של תחנת הדלק, ירדה מתוך ג'יפ מהודר שנכנס אל התחנה אישה נחמדה מאוד. "אני אוהבת לקרוא אותך. את כותבת נפלא" אמרה האישה. "חשבתי שאת רוצה להחמיא לי על סגנון רכיבת האופניים שלי" נהמתי לעומתה."נו, דווקא את זה את עושה הרבה פחות טוב" אמרה הגברת.
"בפעם הבאה, תנסי ליפול על הפנים ולא על התחת, זה הרבה פחות מסוכן" אמר עדי. עוד נסיונות רבים נדרשו לי כדי להצליח לרכוב, ברציפות, מרחק עשרה מטרים (בהערכה נדיבה) גופי דואג ונפשי מרוסקת. בחיים שלי לא פחדתי כל כך. זה היה בשבילי שחזור חווית שיעור הרכיבה שהעביר לי אחי בגיל שש שהסתיים בשתי כתפיים שבורות. "הכי חשוב זה לחזור מהר ולעלות על האופניים" אמר עדי, אבל אני רק רציתי הביתה, לעיר השטוחה שבה אני מתגוררת, לחנויות הרבות הפתוחות מסביבי ושבכל אחת ואחת מהן ניתן להשיג דיאט ספרייט.
חנה הלכה לשחות בבריכה המחוממת ואילו אני, את שלש השעות שנותרו לנו ניצלתי לדבר האהוב עלי מכל- בהייה, לעתים עם סיגריה ולעתים עם כוס אספרסו תוך חישוב הזמן שנותר לי עד לשחרור. "עוד שעה אני פה ואני חוטפת הרעלת חמצן" אמרתי לחנה. "או, יותר בטוח, הרעלת ניקוטין" תיקנה חנה. הגליל, כך גיליתי, איננו בריא לי.
"כל כך יפה במצפה הימים" אמרתי לחנה כשנכנסנו שוב אל מכונית הפלאות "אבל למה צריך את כל הגליל הזה מסביבו, למה אי אפשר בתל אביב?"