חני נחמיאס למדה לא ללחוץ ידיים לאנשים. טור מהודו

אתחיל בוידוי קטן הטומן בחובו גם אזהרה למי שנפשו חושקת במסע מהסוג הזה – הודו היא לא קלה לעיכול. החום, הלכלוך, העוני, הסירחון, הצפיפות, הצפירות בכבישים, בתי השימוש ואפילו האוכל במקרים מסוימים. הכול לא פשוט לחיך ולאף המערבי, ובכל זאת, אני ממליצה על טיול בהודו בפה מלא. האמת היא שהנסיעה שלנו הייתה נסיעה של נסיכות מפונקות: מדריכים ונהגים חיכו לנו בכל עיר, המלונות היו מפוארים ואת הארוחות אכלנו רק במקומות מצוחצחים. רק כך הצלחנו ליהנות מכל מה שיש להודו להציע.

 

אז למה ואיך הודו שבתה את ליבנו? קודם כל הצבעים. נשות הודו הלבושות בבגד המסורתי, הסארי, מהוות ערב רב של בדים צבעוניים כמו חנות סוכריות ענקית ומפתה. הדמויות המטורפות (לעיתים הזויות) מסתובבות ברחוב באלפיהן, לבושות בכתום או צהוב זוהרים ויוצרות אשליית עד-לא-ידע בלתי נגמרת. 

 

 

את המסע שלנו התחלנו בפושקר – עיר ציורית ויפהפייה הבנויה סביב אגם קדוש להודים בו מתקיימים טקסי פוג'ה (טקס דתי שמהותו קבלת ברכות מאיש דת הינדי לבריאות, אושר, פרנסה, זוגיות, רבייה וכל מה שרק יעלה על דעתכם). החלטנו לקבל ברכה מ'באבא סאלי' מקומי והשתתפנו בטקס פוג'ה. אז נכון, לא טבלנו באגם (עד כאן, המים נראו לנו כמו ביצת בילהרציה מטורפת) אבל הסכמנו שיתיזו לנו קצת מים על הידיים והפנים, זרקנו פרחים לאגם, התפללנו ובירכנו את האהובים לנו בדבקות, חזרנו על משפטים סתומים בשפה לא מוכרת אותם קרא איש הדת ובעיר קיבלנו טיקה (החומר האדום שנמרח בין הגבות). עכשיו כבר הרגשנו כמו הודיות מושלמות.

 

פושקר היא גם גן עדן לשופינג של תכשיטים ומזכרות, השוק צבעוני וכייפי ואם תצליחו לפלס דרך בין עדרי הפרות המשוטטות בכל פינה, תוכלו גם להיכנס לחנויות. המוני תרמילאים ישראלי כבר היו בפושקר והשאירו חותמם על המוכרים, שרובם מפטפטים את שפתנו ושלטים כתובים בעברית תלויים בחנויות.

 

 

 

מפושקר המשכנו לג'איפור– בירת חבל ראג'סטאן. העיר הורודה ששמה ניתן לה כיוון שכל בתיה צבועים בגוון ורוד. השיטוט בסמטאותיה של ג'איפור הזכיר לנו קצת טיולים בשוק העיר העתיקה, רק במקום אבנים ירושלמיות – הרצפה זרועה בגללי פרות. שם גם יצא לנו לחוות חוויה מיוחדת במינה –  הוזמנו לבשל ארוחת ערב עם משפחה הודית ולסעוד איתם, וכך זכינו לראות בית הודי מבפנים (בדיוק כמו שמספרים – אכן לא היה בשירותים נייר טואלט. איך הם מנגבים לכל הרוחות?).

 

באגרה ביקרנו באחד משבעת פלאי עולם – הטאג' מאהל. ובאמת, המבנה מרשים מאד מבחינה ארכיטקטונית, אבל אם תרצו לראות אותו, תציצו בגוגל. היינו- ראינו- צילמנו…יופי, הלאה. מה שכן שווה תמונה, זה הדרך לאגרה ברכבת שטאבדי שעוברת בין כל הכפרים, כשבשעות בוקר מוקדמות מאות הודים יוצאים אל הטבע לאורך מסלול הרכבת ויושבים לעשות את צרכיהם קבל עם ועדה. פשוט מתיישבים להם מול הפסים, מפשילים את הבגדים, ועושים. ולא, אין נייר וגם לא ברז. המלצה שלי – לא ללחוץ ידיים בהודו לאף אחד.

 

באגרה עברנו גם חוויה נהדרת של השתתפות בפסטיבל הצבעים, 'ההולי' עם משפחה מקומית. אין לי מושג מה מסמל החג, אני רק יודעת שהגענו אליהם "חני ומאי" ויצאנו משם נראות כמו פלטת צבעים שערבב פיקאסו. בתום האירוע לא היה סנטימטר בגופנו שלא היה צבוע, וטקס הרחצה במלון לקח שעתיים ורק כעבור כמה ימים נמחו העדויות האחרונות לחגיגה.

 

 

 

בדרכנו לרישיקש עצרנו בעיר הרידוואר וערכנו סיור לאורך גדת הגנגס. המקום הומה אנשים בכל הגילאים שבאים כדי לטבול ולהיטהר – אנשים מתרחצים, עושים כביסה, שותים וסליחה, גם משתינים. היה מרתק אך מודה, גם קשה. הריח בלתי נסבל ואחרי הסיור המדהים פרשתי לי הצידה והקאתי את ארוחת הבוקר. ועדיין, לא הייתי מוותרת על החוויה.

 

שיא הטיול עבורנו היה מקדש הזהב באמריצר שהוא המרכז הרוחני והמנהיגותי של מאמיני הדת הסיקית. הסיקים הם ההודים שהולכים עם תרבושים על הראש וגם לילדיהם הקטנים הם קושרים את שערם במין עיגול מצחיק מקדימה והם נראים כמו דרדסים מתוקים או כמו שכינינו אותם- הדרדסיקים.

 

עם כל הכבוד לטאג' מאהל, מקדש הזהב הוא הדבר הכי מדהים שראינו בהודו, ולכן ביקרנו בו גם ביום וגם בלילה. המוני עולי רגל סיקים מגיעים למקדש רק כדי לטבול ולשהות במקום ומכיוון שרובם באים ממקומות רחוקים, הם אוכלים ולנים לאורך המסדרונות או בכל שטח אחר פתוח. למעשה, הביקור במטבח של המקדש היה החוויה הכי מדהימה שחווינו בהודו. הוא מכיל ומאכיל כחמישים עד שמונים אלף איש ביום, חינם כמובן, ורק מלראות את גודל הסירים אפשר להבין על איזו כמות מדובר. מאות ואלפי מתנדבים קוצצים ירקות ומבשלים אורז, מאות נשים מכינות צ'אפאטי (הלחם ההודי) ועשרות אלפי אנשים עומדים עם מגשים בתור מסודר להפליא, בתוך המולה בלתי ניתנת לתיאור, כדי לקבל מצקת של אורז עם כמה תוספות, מרק ותה, וכל זה עובד 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה.

 

 

אגב, אם יש לקח אחד שלמדתי בטיול הזה, הוא שאסור להתקמצן על עצמך ועל הנוחיות שלך: ביום החמישי  לטיול, בדרך למבצר עתיק, מאי ואני נכנסנו לשירותים ציבוריים בתשלום. משם עלינו לאוטובוס שלקח אותנו למבצר (נסיעה של 10 דקות) והסתובבנו עוד חצי שעה לפחות לפני שבתי הצביעה עלי בפליאה ושאלה "איפה התיק שלך?". כל מי שעבר את זה אי פעם יכול להבין את התהום השחורה שנפערת לנגד עינייך כשאת חושבת על כל מה שהיה בתיק ואיננו עוד: הדרכונים, הארנק, הכסף וכרטיסי האשראי ומכשירי האייפון. משהו כמו זכייה בלוטו לכל הודי ממוצע שימצא אותו. היה לנו ברור שהסיכוי שהתיק יחזור אלינו עם השלל הוא אפסי ובכל זאת ניסינו לשחזר מתי ראינו אותו בפעם האחרונה. החלטנו שהוא נשאר בשירותים בדרך (ככל הנראה השארתי אותו על השיש כשרחצנו ידיים), ורצנו לשם כל עוד נפשנו בנו.

 

ואכן, המזל האיר לנו פנים: מאחר וההודים לא משתמשים בשירותים בתשלום (מעדיפים לחסוך את 10 הרופי ולעשות בטבע), המבקרים היחידים הם תיירים כמונו, ואחת מהן כנראה ריחמה על מי שכחה את התיק מאחור ונתנה אותו לשומר ההודי – שלא באמת יכל היה להסתלק באמצע יום עבודה עם השלל.

 

וכך נמצאה האבדה, הלב חזר לפעום, כל התפילות בכל המקדשים כנראה הואילו ואני למדתי שאני לא מתפשרת על הנוחיות שלי בשביל כלום. זה עוד ישתלם לי.

 

את הטיול, המסלול, התכנים, הנהגים והמדריכים ארגן עבורנו בחור בשם גולן ממשרד- אקספלור טיולים.

תגובות (0)
הוסף תגובה