"רק 13? כמה נורא!" זו היתה תגובתה של הסופרת אליס מונרו בת ה-82 כשבתה בשרה לה השבוע שהיא הזוכה בפרס הנובל לספרות, ושעד עתה, מאז הוכרז הפרס בשנת 1901, זכו בו 13 נשים בלבד.
עוד ב-Onlife:
100 הנשים של המאה- ספרות ושירה
כתיבה ואימהות: על מה אימהות כותבות?
תמצות סיפור חייה של הסופרת הקנדית הוא הדרך הנאותה לנסות ולספר משהו על נשים כותבות: מונרו נולדה ב- 1931 לאימא מורה ואבא חוואי. את ספרה הראשון הוציאה רק בגיל 37 על אף שבראיונות איתה סיפרה שמגיל 14 ידעה שהיא רוצה להיות סופרת "אך באותם ימים לא היו מכריזים בקול רם משהו כזה", אמרה. "לא רציתי לעורר תשומת לב מיוחדת, אולי כי הייתי קנדית, אולי כי הייתי אשה, אולי גם וגם", הוסיפה.
היא קבעה לעצמה מכסת דפים ליום עליהם עמלה במשמעת ובאדיקות. במקביל , גידלה שלוש בנות ועזרה לבעלה הראשון בניהול העסק המשפחתי – חנות ספרים קטנה בשם: "ספרי מונרו". בתחילה לא זכתה להכרה נרחבת, ושמה לא התפרסם מחוץ לגבולות קנדה. הפרסום וההערכה הגיעו סביב הספר השישי, ומאז נסקה מעלה מעלה, זכתה בפרסים רבים, בין היתר בפרס "הבוקר" היוקרתי, והפכה לקונצנזוס מוצדק שכותרתו "אחת הסופרות הגדולות הפועלות כיום". הסופרת מרגרט אטווד (שגם הייתה מועמדת השנה לפרס נובל) כינתה אותה: "מעמד של קדושה ספרותית בין לאומית".
במשך שנים חשבה שסיפורים קצרים הם רק "אימון" ושרק אחרי שתשלים רומן ראשון יתייחסו לכתיבתה ברצינות, אך מונרו נחשבת היום כאמנית הסיפור הקצר. גדולתה נעוצה, בין היתר, דווקא ביכולת לזקק אמירה ורגש בתוך היריעה המצומצמת של הסיפור הקצר. הסיפורים של מונרו מעוררים, מטרידים, מהדהדים ופועמים זמן רב אחרי שהסתיימה קריאתם. על אף שכמה מסיפוריה קשורים זה בזה ויוצרים מעיין יחידה הנדמית לרומן, הם נותרים עצמאיים ומציעים אפיזודות קצרות בחייו של גיבור משתנה.
הסיפורים הקצרים של מונרו מתרחשים ברובם במחוז אונטריו בקנדה, המקום בו נולדה וחיה. היא כותבת על ילדות ונשים בעיירות קטנות, בשנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה העשרים. אצל מונרו אין דבר כזה "חיים קטנים" או גיבורים אפורים. ביד האמן המעודנת שלה היא הופכת יצורים דהויים שחיים חיים קרתנים לכאורה לגיבורים חד פעמיים שמשאירים רושם עז בנפש הקורא, רושם שרק ספרות גדולה מסוגלת לייצר. בדקדקנות היא מתעכבת על פרטי פרטים וגם כשבפועל לא קורא דבר, מתוך ריבוי הפרטים והכתיבה הראליסטית מתעוררת דרמה גדולה וכוחות מתפרצים שסוחפים את הקורא עד לסוף המפתיע. לאורך כל הדרך היא נוגעת ביסודות הקיום האנושי ומנסחת אמירה חד פעמית, אמירה של סופרת גדולה שכותבת ספרות משובחת.
עטיפת ספרה האחרון של מונרו בהוצאת מחברות לספרות
לאור כל אלו, הזכייה של מונרו בפרס היא מוצדקת מאין כמוה אולם בהכרח מעוררת תמיהה בנוגע לשיקולי הוועדה: האם ייתכן שמונרו כל כך יוצאת דופן בכתיבתה לעומת סופרות אחרות שפרצו דרך בכתיבתן ולא זכו בפרס המיוחל?
יותר משמונים שנה חלפו מאז נשאה וירג'יניה וולף את שתי ההרצאות שהפכו למסה הצנומה "חדר משלך", טקסט שהשפעתו על נשים, במיוחד על נשים כותבות, היא עצומה. טקסט שתרם רבות להתפתחות המחשבה הפמיניסטית, שדיבר על דעות קדומות ביחס לנשים כותבות, על הצורך של נשים במרחב, הן פיזי והן רוחני על מנת לכתוב, על לגיטימציה של האישה לכתוב ועל קבלתה כאישה כותבת בעיני עצמה.
וולף קבעה וקיוותה שכדי לכתוב משהו חדש ומשמעותי צריכה האישה ליצור מסורת חדשה ולא להישען על מודל הכתיבה הגברי שהיה נהוג עד אז. היא ביקשה להבליט את ההבדל בין הכתיבה הגברית והנשית וליצור מתוכו. לא ברור כיצד תרומתה האדירה לעולם הספרות לא זיכתה עד היום בפרס נובל. יחד עם זאת, נראה כי שאלת הזכאות לפרס רחבה יותר מהדיון בוולף. כיצד ניתן להסביר את העובדה שבין 106 זוכי פרס נובל לספרות במשך השנים רק 13 הן נשים?
מלבד העובדה שרוב הסופרים החשובים של המאה ה-20 לא זכו בפרס ופעמים מסוימות אף לא נכללו ברשימה, נפקדות שמן של סופרות כמו וירג?יניה וולף, מרגריט דיראס ונטליה גינצבורג שתרומתן לעולם הספרות היא אדירה. אם נוסיף לכך את העובדה כי האקדמיה השוודית סימנה בבחירותיה מעוררות המחלוקת את הספרות האירופאית כ?בון טון? (מעטים הסופרים זוכי פרס נובל שאינם אירופאים), לא יהיה זה בלתי סביר להניח שבחירותיה נגועות בהשפעה של אינטרסים, פוליטיקה, אתנוצנטריות ועוד.
ומעבר לשיקולי הועדה, יש לתת את הדעת על כך שהיחס לנשים באקדמיה והגישה של נשים למוסדות להשכלה גבוהה עד לפני 60 שנה היה מוגבל בלשון המעטה. האישה הייתה משוללת זכות הצבעה, מקצוע או השכלה רחבה והוכשרה כל כולה לתפקיד רעיה ואם לילדים, ועדיף כמה שיותר. בשל כך, מספר מצומצם מאוד של נשים הגיע להישגים בכל התחומים, בין היתר גם בספרות.
עד המאה העשרים לא נשמע קולן של נשים בספרות ואלו שכבר כתבו השתמשו בפסבדונים וכינו עצמן בשמות גברים. בעולם המעמיד אשה בנקודת פתיחה נחותה אינטלקטואלית מה יעלה בגורלה של כותבת מוכשרת?
אליס מונרו הכריזה השנה שלא תכתוב עוד, "התחלתי את הדרך בתקופה שנשים לא עשו הרבה מלבד לגדל ילדים, וזה קשה מאוד ומעייף מאוד, אני עייפה מאוד", אמרה, "אך זו עייפות נעימה".