שמו של המצעד הולך לפניו – "שרמוטות" היא מילה שמעוררת תגובות. לפעמים חיוביות, הרבה פעמים שליליות, אבל כמעט תמיד מסוקרנות. אנשים נבוכים לומר אותה בהקשר של מחאה – דבר שתמיד מתמיה, מכיון שלא קשה לשמוע אותה, ברחוב, בטלוויזיה, בטוקבקים, בסטטוסים בפייסבוק…
עוד באון לייף:
- מצעד השרמוטות: אין דבר כזה שרמוטה
- מצעד השרמוטות הראשון בישראל יוצא לדרך
- קוראים לי אור ואני לא שומרת על הכוס שלי
אם אתם בין הבודדים שאינם יודעים במה מודבר, צעדת השרמוטות נולדה ב-2011 בקנדה, כאשר שוטר הכריז בפני קבוצת נשים באירוע נגד אלימות מינית שאם הן רוצות להמנע מאונס, עליהן "להפסיק להתלבש כמו שרמוטות". למרות שאותו שוטר התנצל מאוחר יותר על דבריו, הנשים ששמעו אותו הבינו שזו לא אמירה בודדת, אלא שיקוף של המציאות החברתית: כאשר אישה חווה אלימות מינית, יש יותר סיכויים שיסתכלו עליה בזכוכית מגדלת מאשר על ההתנהגות של התוקף. מה לבשת? כמה שתית? למה היית אצלו בבית? כאילו שנשים אחראיות לא להיות במקום שהפוגע נמצא, כאילו שאם הן שתו מותר לכל מי שנקרה בדרכן לחדור לגופן. שתיים מהנוכחות לקחו את המחאה שלהן לרחובות, וקראו לזה SlutWalk, והשאר זה היסטוריה – הסלאטווק, או בישראל "צעדת השרמוטות" הוא כבר פנומן בינלאומי, ומתרחש בערים רבות ברחבי העולם.
צילום: יעקב סבן
בשנה שעברה שאלו אותי בראיון "האם במאה ה-21 עוד לא עברנו את החשיבה הזו? שאם מישהי לבושה חשוף מותר לגעת בה?" היה לי קשה לשמוע את השאלה בכלל, מאחר וכמעט כל יום כשאני נוסעת בתחבורה הציבורית, מישהו דואג לגעת בי. אבל דבר אחד נכון – זה לא קורה בגלל איך שאני לבושה. ועל זה בעצם אני רוצה לדבר.
השאלות האלה שנשאלות – נשאלות רק אחרי שמתרחשת תקיפה. לפני התקיפה, אנחנו חיות במין פיקציה שאלימות מינית זה לא באמת משהו שעלול לקרות כאן ועכשיו. כל לילה בתל אביב (ובכל מקום) נשים יוצאות לרחובות העיר להתנהלות יומן, או יוצאות בערב לבלות, וגם שותות, ויוצאות לדייטים או נפגשות עם גברים שהן מכירות – ובשלב זה, אף אחד לא בא ושואל – למה את לבושה בשמלה הזאת? למה את מזמינה בירה? למה את פוגשת גברים בכלל? היינו צוחקות על מי שהיה שואל, זה ברור שמותר לנו לנהל חיי עבודה, חיי חברה, להיות במרחב הציבורי, ועוד. אז למה שואלים אותנו את השאלות האלה אחרי?
צילום: יעקב סבן
שואלים אותנו, כי עכשיו יש צורך להטיל אחריות, והרי קרה משהו לכאורה פסול. יש כמה אופציות לחלוקת האחריות – אפשר להאשים את התוקף. אפשר להאשים את הנתקפת. אפשר להסתכל על הנסיבות – כולל הלך הרוח החברתי – בהן התקיפה אירעה.
אם נאשים את החברה – זה דורש שינויים שקשה בכלל לתפוש את מידתם. שינויים באיך מגדלים ילדים, שינויים בהתנהגות היומיומית שלנו. שינויים באיך אנו בונים ותופשים מרחבים ציבוריים. שינויים בחוקים ואכיפתם. ועוד. זה די קשה ואין הרבה סיכויים שמי שמלכתחילה נמצאים במקום של לשאול – שוטרים, בתי משפט, כתבים, שדרנים, עוברי אורח – יקחו את זה על עצמם.
צילום: ליהי ברנוי
אם נאשים את התוקף – גם פה יש סיבוכים. יש מקרים קיצוניים שמתקרבים לקונצנזוס ואז מופעלים הרבה מנגנונים – של חקירה משטרתית, תביעה של הפרקליטות, זמן שיפוט בבית משפט, שימוש במתקני כליאה ושמירה בהם… זה מסובך וזה יקר וזה מעיק וזה מעורר הרבה תחושות קשות. אנחנו לא אוהבים תחושות קשות. אוהבים שהכל פשוט – שיש טוב ויש רע. שיש לבן ויש שחור. קשה לנו עם ניואנסים. ואין שום דבר פשוט באלימות מינית. אנשים שנחשבים ל"טובים" מבצעים מעשים אלימים. דבר שמאוד קשה לקבל. זה גם המקום לציין שמי שבדרך כלל שואלים את השאלות האלה הם אלה שמזדהים עם מי שמואשם באלימות – והרי תוקפים הם לא חייזרים, הם סתם גברים שמסתובבים בחברה – אבות לילדים, חברים מהצבא, שכנים, רופאים, צלמים, הייטקיסטים, נהגים, או חברים לכל מסגרת אחרת. השואלים יכולים בקלות לראות את עצמם במקומם, וזה הדבר המפחיד ביותר.
צילום: יעקב סבן
אז מי נותרת? הנפגעת. אף אחד לא מחפש במודע לפגוע בה פעם שניה (או שלישית, או יותר). אבל ככל שלא נצטרך להתמודד עם מה שקרה לה – ירווח לנו. פחות תיק במשטרה, פחות משפחה שתצטרך להתמודד עם הכרה באלימות שבתוכה, פחות תמונת מראה שמי שמייצג אותנו בתקשורת או בממשלה או בכל מקום יכול להיות "כזה". אז אנחנו מעלימים את התודעה שכל החברה מעודדת את ה"כזה" – ופוטרים את העניין בהתנהלות של הנפגעת. למה ציפית? ולזה אף פעם לא תהיה תשובה טובה. ציפית לבטחון אישי? אז למה הלכת לאן שהלכת? למה התלבשת כמו שהתלבשת? למה דיברת עם מי שדיברת? למה היית מינית אי פעם בחייך? למה ציפית?? (או בתרגום חופשי שלי: למה חשבת שמותר לך להסתובב בעולם כאישה? או נערה, או ילדה…)
צילום: יעקב סבן
וכך, סיפקנו לעצמנו הסבר, ואפשר להמשיך בחיינו בלי שיפריעו לנו יותר מידי. השתחררנו מכל מחוייבות לטיפול מורכב או לשינוי עצום, שממילא גדול עלינו.
וזו הסיבה שאני עדיין צריכה את הצעדה הזאת. כי גם אחרי שלוש שנים של צעדות שרמוטות כאן ובעולם, התפישה הבסיסית הזאת – שאין שום סיבה בעולם שמצדיקה אלימות מינית – עוד לא מושרשת. אני לא חושבת שהצעדה לבד תשנה אותה אבל הצעדה הזו מעוררת שיח ששום דבר אחר שאני מכירה לא עורר. ואם זה לא ברור אני סבורה שאשם העיקרי זו בדיוק החברה, הסביבה, והנסיבות ולא "גברים" ולבטח לא "נשים", שלא נדבר על כל ההסתכלות הדיכוטומית הזאת שמוחקת את אינספור הזהויות המגדריות הקיימות, ודורשת קווי תקן למה זה גבר ומה זו אישה ומה מותר ואסור לכל אחד או אחת מהן.
אז למרות שגם עלי זה גדול, לשנות את החברה, אני מוכנה לנסות. במאי אני אעשה את זה בצעדות השרמוטות שיתקיימו בתל אביב, חיפה, באר שבע וירושלים. ואני יודעת שאני לא לבד, ויש המון אחרות ואחרים שגם לוקחות על עצמן לשנות את העולם כל יום ובדרכים שונות – ואני מקווה שכולכם תצטרפו אלינו בצעדות.
יש פרטים נוספים בעמוד הפייסבוק של הצעדות.
תאריכי הצעדות:
תל-אביב– 9 במאי
באר שבע– 15 במאי
חיפה– 16 במאי
ירושלים– 30 במאי