עד כמה קשה לכתוב ביקורת מנקודת מבט פמיניסטית על "נימפומנית" של לארס פון-טרייר? ובכן, לתומי חשבתי שזו תהיה משימה פשוטה. טעיתי. שהרי כשיוצר מורכב מציג בפנינו יצירה מורכבת, אנחנו צריכים להיות מוכנים להכיל את המורכבות שלה.
עוד באון לייף:
כמעט כל מבקרי הקולנוע (ממש כמו יוצרי הקולנוע) הם גברים. גברים שמבקרים ומנתחים סרט שיצר גבר ובמרכזו עומדת אישה. הסרט סוקר את סיפור חייה של הגיבורה מילדות עד בגרות, ומציב אותה בפני הצופים בעירום מלא – פיזי ונפשי. פון-טרייר הגבר בחר לספר לנו על אישה, ומבקרי הקולנוע הגברים מביטים בה בחשכת האולם ומהנהנים או מנידים בראשם. באיזו זכות? ואיזו זכות יש לי, גבר פמיניסט ככל שאהיה, לעשות כמותם?
בתחילת הסרט, גבר מזדקן מוצא בסמטה אישה מחוסרת הכרה ומדממת. הוא מכניס אותה לביתו, וכתשובה לשאלה כיצד הגיעה למצב בו מצא אותה, היא מגוללת באוזניו את קורות חייה מילדות ועד לנקודה הנוכחית. במשך ארבע שעות (גרסת הצנזורה המקוצרת) היא סוקרת את מעלליה המיניים, תוך כדי דיונים ביניהם אודות מוסיקה, מתמטיקה, פילוסופיה ודיג. כן, גם דיג.
לארס פון-טרייר הוא לא יוצר הקולנוע הראשון שבאופן עקבי מציב נשים כגיבורות סרטיו ומתיימר לדעת את התשובה לשאלה הגברית הקלישאתית מכולן: מה נשים רוצות? או במילים אחרות: מה עובר לנשים בראש? מה מניע אותן? מהו אותו "יצור מסתורי" המכונה אישה? רבים וטובים, שהאהוב עליי מביניהם הוא אינגמר ברגמן, חטאו בהיבריס וכתבו את קולן הפנימי של נשים. בבתי הספר לתסריטאות מדגישים תמיד לסטודנטים הצעירים: תכתבו את מה שאתם מכירים. האמנות היא החתירה אחר האמת והאמת נמצאת בידיעה. פון-טרייר, לאורך כל הקריירה שלו, בוחר לספר על נשים: "לשבור את הגלים", "רוקדת בחשיכה", "דוגוויל", "מנדרליי", "אנטיכרייסט", "מלנכוליה" וכעת "נימפומנית". אמן גדול חייב שתהיה לו תעוזה גדולה, אולי אפילו מעט יומרה. ואכן, אין יומרה גדולה יותר מזו של גבר שמחליט לספר על נשים.
במרכז סרטיו של פון-טרייר ניצבות נשים מורכבות, מלנכוליות, שהחיים מכים בהן ללא רחם. הן נאנסות, נבגדות, יקיריהן נלקחים מהן, גופן סופג אלימות ונפשן לא יודעת רגע של חסד. ברבים מסרטיו הנשים מחזירות מלחמה בצורה של אלימות רצחנית. ב"דוגוויל" היא מוציאה להורג את תושבי העיירה וב"נימפומנית" היא יורה במי שהיה אמור להיות חברה היחיד. לכאורה, הן דורשות את הצדק שמגיע להן.
בקולנוע ישנם שני יצוגים שוביניסטיים עיקריים של נשים שחוזרים על עצמם באינסוף וריאציות: האישה הקורבן, שתהיה מוכנה לשלם מחיר כבד עבור הגבר שלה; וה"פאם פאטאל", האישה שתפתה את הגבר ותביא לחורבנו. שני הייצוגים הללו מבטאים בוז ופחד של גברים כלפי נשים.
הגיבורה של "נימפומנית" כורכת את חייה בחייו של האיש שביתק את בתוליה בגסות (סצנת ביתוק הבתולין היא פנטזיית אונס קלאסית, משום שהגבר מתנהג אליה כאל חפץ שכל תכליתו להביאו לפורקן, אין שום כבוד אליה והתייחסות להנאה שלה, והוא חודר אליה בדרכים שהיא לא רצתה כלל). היא מתאהבת בו, ומביאה אתו בן לעולם. כאשר היא עוברת תקופה של משבר ומאבדת את הדחף המיני שלה, הגבר שלה מפנה לה עורף. היא עצמה נוטשת את הבן שלה ומתחילה לייסר את עצמה דרך יחסים סאדו-מזוכיסטיים. פון-טרייר ידוע במשיכה שלו למוטיבים נוצריים, ומסע הייסורים שהגיבורה עוברת דומה לייסוריו של ישו: היא נקשרת ומצליפים בה בשוט "בדרך בה הרומאים היו נוהגים", כפי שהמענה שלה מסביר לה. זוהי דמות האישה הקורבן.
לקראת סוף הסרט, הגיבורה מציינת שהמאזין שלה, זה שאסף אותה מהרחוב, שונה משאר הגברים משום שהסיפורים שלה לא מעוררים אותו מינית ולא דוחפים אותו לשכב איתה. בסוף הסרט, כאשר היא פונה לישון, אותו הגבר נכנס לחדרה בעירום ומנסה לחדור אליה. זהו מעשה בגידה בחברות האפלטונית שנרקמה ביניהם. היא שולפת אקדח והורגת אותו. הוא אומנם עשה מעשה שלא ייעשה בשום אופן ובגד באמונה, אבל היא רוצחת אותו בדם קר ללא היסוס על אף שהוא לא מפעיל כוח ולא מאיים עליה. זוהי הפאם פאטאל. כלומר, שני ייצוגי הנשים הבולטים ביותר בקולנוע מופיעים בסרט הזה באותה הדמות.
האם הסרט "נימפומנית" עושה עוול לנשים או שמא מפאר אותן? ברמה השטחית, פון טרייר פונה אל החלק הבסיסי ביותר שלנו: החושים – מה שאנחנו רואים ושומעים כשאנחנו צופים בסרט. המסרים המידיים המועברים אלינו. המראה החיצוני של הגיבורה הוא בחירה של הבמאי. הוא יכול היה לבחור מתוך ארסנל אינסופי של טיפוסים. בחלק הראשון של הסרט (הסרט מחולק לשני חלקים, הראשון מספר על תקופת נעוריה של הגיבורה ובשני היא אישה בוגרת) פון-טרייר בחר בבחורה יפה, רזה מאד, בעלת מבנה גוף ילדי, נטולת שיער גוף (פרט למעט שיער ערווה), שברירית ולבנה כבובת פורצלן. דמותה הבוגרת יותר (שרלוט גינצבורג) זהה במבנה הגוף ורק פחות יפה (במובן הקלאסי של יופי). לעומת זאת, אנו רואים גברים בכל הגילאים, בכל הגדלים והצורות, עושים בה כרצונם.
זוהי פנטזיה גברית טיפוסית, וכל גבר שצופה בסרט יכול למצוא את עצמו בין בליל הגברים שהגיבורה שוכבת איתם. הגיבורה אוהבת מין והיא לא בוחלת באמצעים להשיג אותו. הצופה הגברי יכול להתמוגג מהפנטזיה משום שהאישה על המרקע נהנית ממה שעובר עליה, בדיוק כמו בצפייה בפורנו. ואם סקס סטנדרטי עם בחורה צעירה הוא לא הקטע שלכם, הסרט יספק לכם מגוון פנטזיות מיניות, כולל סאדו-מאזו מדמם, סצנות לסביות ופדופיליה. אל תדאגו, איש לא ילך רעב הביתה.
אולם כשמתעמקים הסרט מציג תמונה יותר מורכבת שמטילה ספק במה שה"פשט" מספר לנו. הייצוג של הגיבורה הוא של אישה חזקה, בטוחה בעצמה, מאמינה בצדקת דרכה, מורדת במוסכמות, אינטליגנטית ונבונה. באותה קלות היא יכולה לנהל שיחה מעמיקה על באך ולהביא גבר לאורגזמה הטובה בחייו. והיא לא פוחדת מגברים. נהפוך הוא – היא שולטת בהם ביד רמה, מבינה מה מניע אותם ויודעת את התשובה לשאלה שאין צורך לשאול: מה גברים רוצים? (סקס. התשובה היא סקס). השורה התחתונה של ה"דרש" היא שבמרכז הסרט ניצבת אישה שאחראית לגורלה. לכאורה, זהו פמיניזם במלוא תפארתו. כמה סרטים ראיתם בעשור האחרון שמציג גיבורה נשית בצורה כזו?
בשורה התחתונה, כנראה שמתחת לסקס הבוטה, השפה הקולנועית המרעננת, המשחק המעולה והסוף המטלטל, מה שבאמת גורם לכולם לדבר על "נימפומנית", זה חוסר היכולת להכיל את הקונפליקט העמוק ביותר שלו – האם 'נימפומנית' הוא סרט שמציג פנטזיה גברית על סקס עם ילדות יפות או סרט על אישה חזקה ומורכבת? או במילים אחרות, האם אני צריך להימשך או להידחות, לאהוב אותו או לסלוד ממנו. וזוהי גדולתו.