אלבום הדואטים השני של סטרייסנד נשמע נפלא, וזו בדיוק הבעיה שלו: הוא מצוחצח, מאוזן, מדויק, בדיוק מה שצריך, אבל סינתטי, נוסחתי, צפוי, בלתי אינטימי בעליל ובעיקר מעורר מחשבות נוגות על אובדן ערכה של האנושיות
אלבום הדואטים השני של סטרייסנד נשמע נפלא, וזו בדיוק הבעיה שלו: הוא מצוחצח, מאוזן, מדויק, בדיוק מה שצריך, אבל סינתטי, נוסחתי, צפוי, בלתי אינטימי בעליל ובעיקר מעורר מחשבות נוגות על אובדן ערכה של האנושיות