אלבום הדואטים השני של סטרייסנד נשמע נפלא, וזו בדיוק הבעיה שלו: הוא מצוחצח, מאוזן, מדויק, בדיוק מה שצריך, אבל סינתטי, נוסחתי, צפוי, בלתי אינטימי בעליל ובעיקר מעורר מחשבות נוגות על אובדן ערכה של האנושיות