יש מקומות בעולם המועדים לשריפות ובהם פורצות שריפות גדולות מדי כמה שנים. אלו הם מקומות בהם קיימות מערכות אקולוגיות ים תיכוניות. יש 5 מוקדים כאלה – אגן הים התיכון, איזור מרכז צ'ילה, דרום ומערב אוסטרליה, מרכז קליפורניה, והחלק הדרומי של דרום אפריקה שנקרא ארץ הכיף.
מה שמאפיין את כולם הוא שבכל 5 המקומות מדובר באקלים ים תיכוני המתאפיין ב-2 עונות ברורות – קיץ ארוך וחם וחורף רטוב ולא קר מאוד. העובדה שיש קיץ ארוך ויבש מובילה לסכנת שריפות. אחת לכמה שנים פורצות באיזורים האלה שריפות בממדים מאוד גדולים שגורמות לנזקים קשים לטבע, לרכוש ולעתים גם לאדם. הסיבה לכך שבאזורים אלו יש שריפות רבות וקשות היא, בראש ובראשונה, האקלים. אבל זה מביא גם להתפתחות צומח שמתאים עצמו ליובש ולכן דליק יותר ומבעיר את השריפה ביתר קלות – זה מה שאנחנו רואים עכשיו בכרמל, בעיקר לאור העובדה שהקיץ נמשך השנה עד דצמבר. האיזור הולך ומתייבש, והצמחייה אמנם נראית ירוקה מבחוץ אבל מבפנים המצב יבש מאוד.
הצמחים מפתחים מערכת התאמה לשריפות
בכל המקומות שבהם האקלים הוא כזה ובגלל שהשריפה היא חלק מהמחזור הטבעי והאנושי, לצמחים יש מנגנוני התאמה להתמודדות עם השריפה. מנגנונים אלו לא מונעים מרובם להישרף אבל עוזרים להם להשתקם מאוד מהר. כל מה שגדל במערכות ים תיכוניות – מעשב ועד עץ גבוה – הוא בעל התאמה כלשהי לשריפות – שכן אם הוא לא התאים הוא נעלם. לכן כל מה שהיה שם, דינו לחזור ולהיות שם בעתיד הקרוב.
השינוי החריף יותר הוא השינוי הנופי. מה שקורה עכשיו הוא מעין איתחול נופי – נוף יער וחורש שהתפתח במשך 30-50 שנה, התפתח להיות גבוה, מורכב, צפוף ויפה, נמחק בבת אחת ועכשיו הוא מיתחיל להתחדש מ"מצב אפס". הזמן שייקח לנוף הזה לחזור לקדמותו הוא 30 עד 40 שנה – אנחנו לא נראה את הכרמל במצב שהיה לפני השריפה אלא בעוד שנות דור ויותר.
החיות יחזרו די מהר
מי שנוסע היום בכביש 1 רואה את תוצאות השריפה של 1995 באיזור הרי ירושלים – היו שם יערות מבוגרים כמו בכרמל עם עצים בגובה של 20-30 מטר, הם נעלמו והיום אחרי 15 שנה יש לנו שם עצים בגובה 5-7 מטר.
אותו דבר יקרה עם החיות – חלק מהן ברחו וחלק הושמד בשריפה, אבל הן יחזרו די מהר לאכלס את בית הגידול הזה – הצמחים יחזרו ואיתם החיות. גם זה יהיה כמובן תהליך איטי וארוך – בעלי חיים של קרקע יחזרו כשתתחיל צמיחה של שיחים הנמוכים, ועופות שמקננים על עצים ישובו רק בעוד 30 שנה. בעניין השיקום הנופי, האדם לא יכול לעשות שום קיצורי דרך. בכל המקומות שקרו בהם שריפות בוצעו מדידות וכיום אנו יודעים שלוקח לצומח לחזור בין 20 ל-40 שנה לחזור למצבו הטבעי.
במקומות רבים בהם קרו שריפות מדידות נעשו מחקרים וכיום אנו יודעים שלוקח בין 20 ל-40 שנה לצומח לחזור למצבו הטבעי. גם בארץ הייתה השריפה הגדולה בכרמל, שעוררה את תשומת הלב לבעיה הזו, ב-1989 וב-1995 הייתה השריפה בדרך לירושלים שהשאירה לנו עוד ידע, ב-1999 הייתה שריפה נוספת באזור ניר עציון שכעת נשרף שנית – כלומר יש לנו הרבה מקרים וחזרות בשטח לבחון את הנושא.
גם לאור מה שקורה במדינות אחרות, המצב ניתן לסיכום בהכללה שאומרת שהשיקום הטבעי לוקח בין 20 ל-40 שנה והוא יהיה די מלא. היות שהצמחים "יודעים" שהשריפה הבאה תגיע וזה רק עניין של זמן –הם משקיעים את משאביהם בצמיחה לא לגובה אלא לעומק: ביצירת שורשים עמוקים ומאגרים של חומרי מזון שישרתו אותם לשיקום אחרי השריפה הבאה.
האדם לא יכול לזרז את השיקום
האדם יכול לעשות מעט מאוד בעניין – בעיקר לבזבז את הכסף, ואת זה הוא עושה בשמחה – בעיקר אצלנו. אנחנו מדינה ציונית, ומאמינים שיכולים בהבל פה לשנות את המדבר או את הטבע, וגופים שיש להם אידיאולוגיה כזו כמו קק"ל חושבים שאפשר לנטוע עץ ירוק במקום עץ שרוף – אבל זה חסר ערך מכיוון שלא נוטעים במקומות הנכונים ולא את העצים הכי מוצלחים. הטבע נוטע ומסתדר לבד בצורה יעילה יותר וזולה בהרבה.
בכל המקומות האחרים בעולם לא מתערבים – אלא רק בהתמודדות עם דברים כמו סחף קרקע או שיקום דרכים חיוניות, אבל לא מבצעים שיקום נוף מאסיבי – וזה מה שצריך לעשות גם כאן. אבל יש גם הבדלים בינינו ובין שאר העולם. ההבדל העיקרי הוא שאנחנו קטנים וצפופים. בעולם שריפה כזו לא נחשבת כגדולה או קטסטרופלית, והיא קורית לרוב במקומות יותר הרריים שקשה להגיע אליהם ואז גם הנזק לא משפיע על האנשים כמו שריפה בלב הכרמל – אצלנו זה פוגע בציפור הנפש ולכן המוטיבציה שלנו לעשות משהו גדולה.
המאמץ צריך להיות מושקע בנזקים כמו סחף קרקע אם יהיה, בבירוא כניסה של מינים פולשים של צמחים או בעלי חיים שמגיעים מחו"ל באקראי ומוצאים תנאים נוחים להתפשט.
אי אפשר לצמצם את הנזק מהשריפה הנוכחית, אך בהחלט ניתן למנוע חלק מהנזק של השריפה הבאה. כבר לאחר השריפות ב-1989 וב-1995הוקמו ועדה מקצועיות, שהיה לי הכבוד להיות חבר בהן, והן דנו באפשרויות השיקום והמניעה בעתיד. הועדות עסקו גם באיסוף מידע על הנעשה במדינות אחרות ולמדו על הפעלת מערכת של אזורי חיץ שבהם מתבצע דילול מאסיבי יזום של העצים והצמחים, יחד עם תחזוקה מתמדת בעזרת רעייה של בעלי חיים כדי לשמור את המקום פתוח.
אפקט דומה לזה של אזורי החיץ אפשר לראות בבחי-בר שבכרמל. המקום לא נשרף מכיוון שיש בו מעט עצים כתוצאה מדילול יזום והחיות אוכלות את כל העשב שצומח – זה נוף מאוד חשוף שהאש לא עוברת דרכו אפילו כשהיא מתקרבת מאוד. אפשר להעמיד מערכת כזו סביב ליישובים או למקומות שפולטים אש כמו מזבלה. הבעיה היא שיש לזה מחיר נופי. אם למשל היינו אומרים לתושבי קיבוץ בית אורן לפני חודש שזה מה שצריך לעשות, הם היו מסרבים – כי כולם רוצים לגור בנוף ירוק ומוצל ומדחיקים את הסכנה הקשורה בעניין.
כל מקום עם צמחיה צפופה יישרף
לי ולחברי ברור, על בסיס הידע המדעי שלנו, כי כל מקום, שיש בו צמחיה גדולה וצפופה בדומה לזו שהייתה בלב הכרמל, יישרף במוקדם או במאוחר. כל מקום של נוף עם צומח צפוף – זו רק שאלה של כמה זמן יעבור עד שהשריפה תגיע ומה יהיה גודל הנזק.
למרות היקפי הנזק הגדולים, אני לא חושב שיש אלמנט טבעי שנכחד לגמרי – אני בטוח שכשנסתכל בעוד שבוע, כשהאש תדעך, נראה שלא כל השטח נשרף באותה מידה, וזאת מסיבות שונות כמו רוח וטופוגרפיה. יהיה מעין פסיפס של שחור (שרוף) וירוק (ניצל).
מהיכרותי את המערכת, אני לא מודאג לגבי הטבע אלא עצוב לי על הנוף שייקח לו 30 שנה להתאושש. מה שבעיקר מטריד אותי זה שהדור הבא לא יהנה מלב הכרמל כמו שאנחנו נהנינו – הוא לא יראה את הנוף הירוק והיפה, לא יהנה מצל העצים המפותחים ולא יעשה טיולים ביער ובחורש.
לגבי פתרונות מלאכותיים כמו שתילת עצים או העתקת עצים בוגרים – אין זה פתרון לשטחים גדולים אלא אולי לנקודות מסוימות (חניונים). מוטב לגופים שמנהלים את השטח להשקיע את הכסף במקום יותר טוב. העניין הוא שיש לחץ ציבורי ל"עשות מעשה", ולגופים קצת קשה להגיד "הטבע יעשה את שלו" כי אותם נשאלת השאלה מה תפקידם שלהם. לדעתי תפקידם המרכזי הוא במניעת השריפות הבאות בניהול יותר אינטנסיבי של השטח.
ראוי אולי לשאול למה לא עשו את הדילול קודם – עכשיו תושבי עוספיה כורתים את העצים וציוד כבד מכסח יער סביב המלון במרכז השטח. אבל לפני השריפה אותם תושבים או בעלי עניין לא יזמו פעולה זו ולא בטוח שאם היו יוזמים היו נותנים להם רישיון לכרות – מכיוון שהגופים מנהלי השטח שומרים על העצים ולא נותנים לכרות אותם. יש למטבע הזה שני צדדים: מצד אחד, 29 שנה אתה רוצה את הנוף ירוק וצפוף ומפותח, ואז בשנה ה-30 הוא יישרף וישרוף אותך ואת רכושך.
מה שלא יהיה הפיתרון, להשאיר גוש של 40 אלף דונם שהשריפה יכולה לעבור דרכו בקלות זו טעות. אפשר לנהל את השטח אחרת – אבל לעשות את זה לפני האסון דורש מהפך מחשבתי אצל גורמים שונים. ניתן ללמוד מהספרדים והצרפתים שמפעילים מזה שנים אזורים מדוללים בהיקף נרחב ומשלמים לרועים כדי לבוא ולרעות עם העדרים באזורי החיץ. היתרון של ניהול כזה הוא שמקבלים אזורים בהם לא מתפתחת שריפת צמרות והאש לא עוברת דרכם בקלות. לכבאים קל ובטוח לנוע בדרכים אלו והכיבוי יעיל בהרבה. לשם כל יש לפתח אסטרטגיה ופעולה לפני השריפה ולא אחרי שהאסון קורה.