המפגש הראשון שלי עם אהובה היה בשנת 82 בעת מלחמת שלום הגליל. אהובה שימשה אז כמפקדת חיב"ה (חיילות בשירות המשטרה) בפיקוד צפון, ואני קצינת ח"ן בפיקוד צפון, המפקדת שלה. שנים לאחר מכן, בכל מפגש בינינו היתה ממשיכה לקרוא לי "המפקדת".
במסגרת תפקידה ייצגה למעשה את הצבא בתוך המשטרה ולמעשה היתה הזרוע הארוכה שלנו, של צה"ל, בתוך המשטרה.
מתוקף תפקידה היו לה אמא ואבא: אמא בצבא ואבא במשטרה. ובמשפחה כמו במשפחה לא קל לנוע בין שני הגופים האלו. אך מהרגע הראשון אפשר היה לזהות אצלה את הנחישות לעמוד בכל משימה, כבר בגיל 19 ובדרגת סגן משנה. אהובה נכנסה לתפקיד וידעה לבצע אותו בצורה הטובה ביותר: יצרה קשר טוב עם המפקדים, עמדה על זכויות החיילות ומנגד תבעה מהן להיות חיילות מסודרות ומאורגנות ועמדה על ביצוע המשימות.
המפגש השני בינינו התרחש בשנת 87, כשאני הייתי קצינת ח"ן ראשית. היא היתה אז במשטרת נהריה. הגעתי לסיור בנהריה והיתה שמחה גדולה להיפגש אחת עם השנייה. אמרתי לה "זהו עזבת את הצבא והלכת למשטרה?" והיא ענתה "המפקדת, זה הכל כוחות הביטחון".
עניתי לה "כשאת פה אני רגועה".
כשאני חושבת על זה, שלשום ישבתי בחפ"ק באוניברסיטה. פתאום נכנסה קצינת משטרה, הסתכלה עלי ואמרה "שלום המפקדת הייתי מ"פ אצלך בבה"ד 12, עכשיו אני במשטרה". ובלי לשים לב עניתי לה "צבא – משטרה – זה הכל כוחות הביטחון". בדיוק כמו אהובה.
היתה בינינו אחוות לוחמות. קשר של שתי נשים חזקות ואמביציוזיות שעוקבות אחר מסלול ההתקדמות אחת של השניה. לא פעם היתה אומרת לי שאני עבורה מודל לחיקוי, וכשהייתי שואלת אותה מה נשמע בבית היא היתה מתריסה "את המודל, ואני לא מעזה לשאול אותך מה נשמע בבית, למה את שואלת אותי?" תמיד קורקטית, תמיד לעניין. היינו מדברות המון על צבא ועל נשים בצבא.
הפעם הנוספת שבה דרכנו הצטלבו היתה במלחמת לבנון השניה, כשאהובה כבר היתה סגנית מחוז חיפה ואני – חברת מועצת העיר. היא עשתה עבודה מדהימה אז בעיר יחד עם מפקד המחוז דאז. בין ישיבות מבצעיות לסיורים היינו תופסות איזו שיחה. זה מסוג הקשרים שאת אולי לא מדברת כל יום, אבל כשנפגשות – הכל בסדר.
אהובה ידעה לתת לאזרחים תחושה של הגנה וביטחון אישי ומצד שני להיות גם נגישה לציבור. היא היתה מפקדת דומיננטית, בולדוזר שמזהה מטרה ולא יעזור כלום – הוא ישיג אותה. בעת המלחמה המשטרה עשתה כאן עבודה טובה ולנו בעירייה היה ברור שכשמפקד התחנה יתקדם – אהובה תמלא את מקומו. כשהיא נבחרה שלחתי לה מסר: "את בדרך הנכונה". מה שהוביל אותה לאורך כל הדרך היתה היכולת שלה להוביל, להיות במרכז, ללכת בראש. כמו במקרה הזה – שמעה שיש אירוע ונסעה.
לפני כמה חודשים הגענו יחד לחלק תעודות בקורס הגנה עצמית לנשים משכונות מצוקה בעיר במסגרת העצמת נשים. היא התעקשה להנחות את הטקס, להוות מודל ודוגמה לנשים, שחלקן הגיעו משכונות מצוקה. והדבר הראשון שאמרה להן בטקס היה "קודם כל תדעו שהמפקדת שלי נמצאת כאן". לי זה גרם נחת. כאילו זאת הילדה שלי שהתפתחה וגדלה.
ביום חמישי הייתי בסיור בעיר במסגרת מנהל ההנדסה. עלינו מהעירייה לכיוון הכרמל. השריפה כבר היתה בעיצומה. פתחתי רדיו ושמעתי אותה מדברת, אמרתי לעצמי "החבר'ה הטובים נמצאים". אחרי שלוש שעות קיבלתי הודעה שנפטרה. קפאתי לכמה דקות. לא יכולתי. כל מה שעבר לי בראש היה "משהו פה לא יכול להיות. זה לא הגיוני שזה קורה" . אחר כך הצליחו להחיות אותה. ועכשיו – מתה.
הפסדנו דמות שהיה לה עתיד מזהיר. כשאני כותבת את המלים האלו אני מרגישה כמו אמא. ובאמת אני כל כך גאה בה. אשה שידעה לעמוד על שלה ולא ויתרה לאף אחד. לכאורה קצינה קשוחה אך מבפנים נמצאת שם אשה עם נשמה ולב גדול.
אהובה תומר היתה מודל לחיקוי והיתה בדרך הנכונה להתקדם. עצוב לי שהיא מועלית בדרגה רק אחרי מותה. אישה למופת ומקור לגאווה.