ג'ו ג'קסון ואני

השבוע יצא לרדיו שיר חדש של מייקל ג'קסון, ששר למלאכים או לשטן כבר שנה וחצי. זה הזכיר לי פתאום ג'קסון אחר לגמרי, ועורר אצלי גל געגוע אדיר.

אני רוצה להקדיש את הטור היום לג'קסון האחר, שאף פעם לא נמצא במרכז אור הזרקורים, אלא קצת בצד ובצל. אבל לא כל דבר נפלא צריך להיות מוצף תמיד באור גדול. יש דברים שפרטיות וצניעות יפים להם יותר. זה משונה להגיד את זה על זמר ויוצר, אבל ככה אני מרגיש.

אז הטור הזה הוא לכבודך, ג'ו ג'קסון. אתה במרחק שם פרטי אחד בלבד ממייקל, אבל ההבדל ביניכם הוא התמצית של כל מה שחולה בעולם המוסיקה היום בעיני. קשה מאוד להסביר למה אומן מסויים קורע את ליבך, ואחר, אפילו אם הוא לכאורה דומה לו – לא.

הלואי והייתי יכול לנתח במדוייק איך האיש הגבוה, החיוור והנראה חולני כל כך שהתיישב לפני כשנה ליד הפסנתר ב"זאפה" והתחיל לנגן ולשיר את "HOMETOWN"- פרט על כל זיכרון אפשרי שלי ועל נבל הרגש הפנימי שכל כך מעט פורטים עליו, בכזה כישרון, בצניעות כובשת ובשירים פשוט מושלמים.

אולי זה הצורך התמידי להתחדש ולבדוק את גבולות המוסיקה, מפאנק דרך ג'ז ומוסיקה קלאסית בואך פופ מושלם ורוק נשכני. וכולם בלי להתפשר על ייחוד ואיתגור האוזן והנפש. או אולי אלה המילים, המילים החכמות המתוקות מרירות כל כך.

פשוט בא לחבק את האנגלי התמיר והשברירי הזה ואת האמת הכנה והמפוצצת מכישרון שלו. אבל הוא נראה כאילו שלמרות שהוא זקוק לזה – זה יביך אותו עד אימה. או עד שיר חדש.

ג'ו ג'קסון הוא חלק מחיי. השירים מלאי התהיה והחיפוש שלו מלווים את מסעי בעולם ובחיים. נסעתי לראות אותו מופיע בלונדון, ולא ישנתי כל הלילה אחר כך מרוב הצפה של רגש ואושר. ראיתי אותו בשתי הופעות בארץ בשנה שעברה, וזה רק הגביר את רעבוני לשיריו ולכשרונו.

אנחנו חיים בדור בו המוסיקה נגררת בציצית ראשה ברחובות, מאבדת את ערכה ואת כבודה העצמי (ואת יכולת יוצריה להתפרנס ממנה), מתפשטת מאמירה (וגם סתם מבגדי הזמרות.. ) ושוכחת את יכולתה לשנות את חייהם של מליונים בצליל. במילה.

מזל שיש עוד מוסיקאים כמו ג'ו ג'קסון, שמחזירים את האמונה ביכולתה של המוסיקה להיות התורה שבע"פ של אוהביה ומאמיניה. כל מי שמאמין גם הוא, חייב להיות בחזית המלחמה הזו על הזכות לתרבות משמעותית.

ג'ו ג'קסון לובש בגדים תחתונים פחות נוצצים ממדונה, הוא פחות "שיק" ו"אין" מליאונרד כהן, צועק פחות מכריס קורנל ומפריח פחות קונפטי וצבעוניות מ"דפש מוד" "ליידי גאגא"  וה"פט שופ בויז". אבל הוא מפלח בחיצים מדוייקים ומושחזים להפליא את ליבו של כל מי שמקשיב לו, כל מי שמאמין שמוסיקה היא האלוהים הפנימי. כל מי שמאמין שמאחורי הבועות והרעש יש יופי אינסופי ואמת חורכת.

גם אחרי ששערוריית מייקל ג'קסון התורנית תדעך, ג'ו תמיד יהיה שם, כמו חבר חכם ואהוב. ואני אהיה שם, בצד השני של הרמקולים בכל פעם שהוא ישיר. וחיי ישתנו שוב, ולו במילימטר. וכן, אני עדיין מאמין…