"שמתם לב שגם הימנים היו עצובים על אריק השמאלן ושגם השמאלנים עצובים על ספי הימני? אחדות בעם", כך כתב אחד מחברי הפייסבוק שלי אתמול בלילה, לאחר שנודע על מותו של הקומיקאי והשחקן ספי ריבלין, על אף שהיה קשה לפספס את העובדה שרוב מספידיו של ריבלין שדבריהם רצו על מסך ערוץ 2 היו ליכודניקים, בעבר והיום. ואולם כנערה מתבגרת שמכירה בקיומו של עולם ערכים אחד השייך למחנה פוליטי אחד בלבד, התאכזבתי קשות לגלות כי ריבלין היה ימני מושבע כל חייו, שסייע לליכוד בתשדירי הבחירות ואף הגדיל לעשות וחיקה את שמעון פרס באחד מהם – ועל כך לא יכולתי לסלוח לו.
עוד באון לייף:
אריק איינשטיין לא שיחק את המשחק
בתקופה ההיא נראה היה שכל האמנים שייכים ל"צד הנכון" של המפה. הוא עצמו אף סיפר בראיון שהיה לו מוזר להיכנס לתוכנית המערכונים "ניקוי ראש" שהפכה אותו לכוכב בידיעה שהוא הימני היחיד בקאסט. אבל הוא עשה זאת ומהר מאוד נהפך לקומיקאי בולט בתרבות הישראלית המתפתחת. על פי העמוד הראשי של עיתון "הארץ", המעוז השמאלני האחרון, שם לא סולחים לו על דעותיו: בעוד שאריק איינשטיין זכה לקובייה מכובדת בראש העמוד הראשון, ספי זכה לקובייה קטנה יותר בתחתיתו. אלא שאני דווקא כן סלחתי מזמן.
ברבות הימים, כשגיליתי שהמחנה שלי נותר מיעוט מתפורר, שימין לא חייב להיות מתלהם, פאשיסטי וגזעני ושיש ימנים טובים כמו רובי ריבלין ומיכאל איתן שדוגלים בדברים "שמאלנים כמו זכויות אדם, למדתי לסלוח גם לספי ולחיות בשלום עם דעותיו הפוליטיות. הרי לפני הכל הוא היה בדרן מוכשר שהצחיק אותי מאז שהייתי ילדה.
נולדתי ב-1979, השנה שבה הגיעה הטלוויזיה הצבעונית לארץ הקודש ויחידי סגולה זכו לראות את זיו פניהם האמתי של כוכבי המסך הקטן, כך שתוכניות ילדותי נעו על קו התפר שבין שחור-לבן לצבעוני. "רגע עם דודלי", שבה נוצרה דמותו של פיסטוק ששיחק ספי בכישרון רב, היתה עדיין לגמרי ללא צבע, ואילו "הבית של פיסטוק", שבה דמותו של ריבלין שהחלה כסייד קיק זכתה לתוכנית משלה, כבר עברה במהרה לשדר בצבע – ואכן היה בה הרבה צבע. בימים של ערוץ 1 שבהחלט שימש כמדורת השבט כולנו צפינו באותן התוכניות וידענו לדקלם את הפתיחים שלהן.
כך היה גם בהמשך עם מוצ"ש. הייתי ילדה-נערה בתחילת גיל ההתבגרות שעדיין נאותה לשבת יחד עם משפחתה לצפות בתוכנית הבידור של מוצאי שבת. אני לא ממש זוכרת את רוב המערכונים שבוצעו בה, אך כמובן שיש סדרת מערכונים אחת שקשה לשכוח: יוסההההף! אני מניחה שלא היה אחד שלא ניסה, ולו פעם אחת, לחקות את קריאתה של יעל עמית, שקוראת לבן זוג/ העבד שלה שיבוא לסייע ולשמש כעוזרה הנאמן. אלא שאותו יוסף כנוע ואומלל ידע לצחוק על בורותה וטיפשותה מאחורי גבה בכל פעם, מה שלא מנע ממנו להיענש בסוף כל מערכון, לאחר שצחק על מפלתה.
השנים חלפו, התבגרתי ואת "איצ'ה" ו"ספי" כבר לא ממש ראיתי. אבל עיניו הכחולות וקולו המיוחד, זה שנדם לפני שנה בעל כורחו בשל מחלת הסרטן שבה נאבק, עדיין הפעילו אצלי את בלוטות הנוסטלגיה בכל פעם מחדש, במיוחד כאדם שהנעים את ילדותי והכניס אליה צחוק רב.
קשה שלא לערוך השוואות בין המוות של איינשטיין למוות של ריבלין שהתרחשו בהפרש של שבוע בלבד. איינשטיין מת בפתאומיות, בעוד שריבלין נאבק שנים במחלה ללא חת; ארונות שניהם הוצבו במקומות הראויים להם כדי לאפשר לציבור להיפרד כראוי; ושניהם היוו סמלי תרבות שמעוררים געגועים לפעם.
עבורי הבדל נוסף היה טמון בדרך שבה קיבלתי את הידיעה על מותם: כשאיינשטיין מת הזלתי לא מעט דמעות ובדיעבד הבנתי שיותר ממה שבכיתי עליו בכיתי עלינו ועלי. רבים ביכו את לכתו מפני שהיה סמל לארץ ישראל הישנה והטובה, כפי שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס האשכבה שנערך לזכרו בכיכר רבין, אבל אני בכיתי כי מבחינתי איינשטיין היה נביא הזעם הראשון שלי. כילדה בשנות ה-80, כששמעתי את "הו, ארצי מולדתי, את הולכת פייפן; שברת לי את הלב לחתיכות קטנות" נחנק גרוני מבלי להבין מדוע. רק בשנים האחרונות הצלחתי להבין את שברון הלב שעליו דיבר – גם אני חווה אותו כבר כמה שנים.
את מותו של ריבלין השתדלתי לקבל בחיוך ואני בטוחה שכך היה רוצה שיזכרו אותו. בסופו של דבר, למרות המחלוקת הפוליטית, הוא הצליח להעניק לי זיכרונות ילדות טובים ושמחים – וזה בהחלט נעים הרבה יותר לחייך למראה מערכוניו שיישארו אתנו לנצח, מאשר להיתקע על הזיכרונות העגומים והמרים.