אירוע "שלמות לא מושלמות" של און לייף בשיתוף מכבי ו- msd. התומך בנשים שמתמודדות או מחלימות מסרטן השד, התקיים השבוע בפעם החמישית. 8 אמיצות עלו לקבל פרס מיקיריהן אבל סיפורה של אחת מהן, נגה קלינגר שונה משל האחרות. היא פה בפעם השלישית לספר את סיפורה וזה סיפור שכדאי שתקשיבו לו, זה סיפור של אישה שבוחרת לחיות את החיים לצד הסרטן:
"בפעם הראשונה שהשתתפתי באירוע הזה, הייתי חולה טרייה.
הייתי אז בת 39 והשנה הייתה 2017.
עליתי לבמה עם קרחת דנדשה, פתחתי את דבריי ב-"הי, אני נגה ויש לי סרטן" ולא ידעתי מה צפוי לי בהמשך הדרך.
נגה קלינגר שלמות לא מושלמות אחד צילום בני גם זו לטובה
הפעם השנייה שלי באירוע הזה הייתה ב-2018, אז כבר הייתי מחלימה, וחשבתי שהאפיזודה עם הסרטן מאחורי, כי אני הרי מחלימה, כי עברתי כבר את הסרטן, כי כבר נכנסתי לסטטיסטיקה, כי אני מכירה כבר את הדרך.
בדיעבד, ידעתי כל כך מעט.
באוקטובר 2019, כשהתקיים האירוע הזה, בשנה שאחרי, הייתי מאושפזת אחרי ניתוח מוח. הסרטן שלי שלח גרורה למוח שגדלה וגדלה. שעון העצר שסופר חמש שנים ללא עדות למחלה אמנם התאפס, אבל חזרתי לגלגל את האבן לראש ההר כמו סיזיפוס, ולחתור אל הסטטוס הנכסף, בריאה.
נגה קלינגר ומרב מילר. צילום: בני גם זו לטובה. שלמות לא מושלמות 2 בשנת 2018
במאי 2020, כשהתברר שיש לי גרורות בלתי נתיחות בראש, נולד הסטטוס העכשווי שלי. הבנתי שהסרטן שלי חי וקיים והוא כאן להישאר, והוא חלק ממני, מהתאים שלי. הוא לא פולש זר ואין לי כוח ורצון להיאבק בו, להכניע אותו, לבעוט בו, להילחם בו, או כל האסוציאציות המיליטריסטיות הקשות, גוזלות האנרגיה והמאצ'ואיסטיות.
היום, באוקטובר, 2021, אני כאן בתור חולה כרונית שרוצה לעשות שלום עם הסרטן, ולחיות, איתו, לצידו, ולחיות טוב.
אני לא רוצה להגיד שמי שבבדיקה הקרובה יוצאת "נקייה" מסרטן, זה אומר שהיא ניצחה, כי הפחד והחשש מחזרת המחלה נמצאת אצל כל אחת מהמחלימות.
וקשה לי מאוד עם ההנחה שמי שמתה מהסרטן הזה נכנעה לו, שמי שהגוף שלו החליט לנוח, הפסיד.
כל אחת ואחד שהלכו מהסרטן, רצו לחיות עד השנייה האחרונה. אין כאן מאבק בינארי. ולכן אני קוראת לזה "לעשות שלום עם הסרטן" ובמובנים רבים, לעשות שלום עם המוות, להשלים איתו. הוא כאן, נוכח, ואיתנו בחדר. בעוד כולן וכולם מסתובבות בעולם כשאשליית הבריאות אצלן חזקה ומהודקת היטב, אני נמצאת כאן כמי שהסירה מעליה את הלוט. החיים הם אחרי הכל מחלה סופנית וכולנו עומדים למות, אף אחת ואחד לא יצאו בחיים מהחיים האלו, אבל בינתיים, כדאי להנות מהדקות שנשארו לנו בחדר ההמתנה, לא?
נגה קלינגר 2020 צילום יולי שוורץ
את הפרס הזה אני מקבלת גם בשמכן, כל הנשים שחיות עם הסרטן בשלום, שמקבלות את זה שכולנו כאן לזמן שאול, ולא חייבות לנצח ולעבור את זה כדי לחיות.
לפני שנה וחצי, כשעברתי הקרנות למוח, חשבתי שלא אהיה פה כדי לראות את הבן שלי עולה לכיתה א'. הוא בכיתה ב' עכשיו ואני ממש מקווה להגיע לסיום היסודי שלו, ואולי אגיע, ואולי לא. אין לדעת.
אבל במקום לחכות וכל הזמן לשאול מתי כבר נגיע, אני נהנית מהדרך. כי אני בינתיים כאן איתכם עכשיו ואפשר לשתות קפה טוב ולאכול קינוח טעים, ולרוץ, ולשיר, ולרקוד, כי מה זה החיים
אם לא אוסף של רגעים טובים כאלה, עם חיבוק גדול לכל מי שאנחנו אוהבות ואוהבים אותנו בחזרה.
אז בואו נהנה מהדרך. אחרי הכל, החיים הם רק קברט, אין ולא תהיה בריאות, תרקדו! "