“יש, את פה!” קפצה ירדן, אחותה של רומי גונן, לבושה בחולצה מנומרת, ונתנה דרור לרגשות של כולנו. כמה חיכינו לרגע הזה. לראות את רומי מכורבלת בזרועות אמא מרב, הלביאה; את אמלי דמארי מחבקת את אמא מנדי, לולו כפי שקוראים לה בבית; ואת דורון, דורונה של חבריה, שטיינברכר עטופה בחיבוק אינסופי של אמא סימונה, אבא רוני והאחות ימית. אי אפשר שלא להתפעל מהנחישות של האמהות הלביאות האלה, להחזיר את הבנות הביתה. לרגע אחד, נדמה היה שכדור הארץ חזר לנוע כסדרו והגב של כולנו מתיישר. פרץ התרגשות אמיתי ורגעים של שמחה צרופה שטף את המדינה כולה, אבל גם של כאב עמוק על כל מה שאבד בדרך.
היום הזה היה ערבוב נדיר של תקווה לתיקון, שמחה על המפגש, דאגה לעתיד, כאב על אלה שלא שבו, והחמצה על כל מה שיכול היה להיות אחרת.
בבוקר עוד אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. מדינה שלמה הסתובבה עייפה, טרוטת עיניים, ממתינה בדריכות. הדס קלדרון, אמא של סהר וארז שחזרו בעסקה הקודמת ועדיין ממתינה לאביהם עופר, היטיבה לבטא את התחושה: “אי אפשר לתאר את זה במילים, אפשר לתאר את זה בדמעות.” ואכן עין אחת לא נותרה יבשה לאורך כל היום הזה.
דורון, אמלי ורומי אולי לא יודעות, אבל במשך 15 חודשים הן הפכו לבנות של כולנו. בלב מכווץ מדאגה חיכינו להן.
“המוסר היהודי”, “הדבר הנכון לעשות”, “קיום החוזה בין המדינה לאזרחיה”, “קדושת החיים״ – כל הביטויים האלו קיבלו לרגע משמעות חיה, ונאמרו שוב ושוב באולפנים. אבל המציאות הישראלית, כדרכה, מורכבת יותר. לא רק התקווה נוכחת ביום הזה, אלא גם תחושת האובדן והכאב.
שלוש האמהות אמרו לפני הפגישה שהדבר הראשון שיגידו לבנותיהן הוא: “סליחה, סליחה שזה לקח כל כך הרבה זמן.” ביום הזה, היום ה-471 לאסון, כולנו צריכים לבקש סליחה. לא רק משלוש החטופות ששבו, אלא גם מ-94 החטופים והחטופות שעדיין לא חזרו, ומ-29 האחים והאחיות שלנו שנחטפו ונרצחו בשבי: סליחה שלא עשינו מספיק, שלא זעקנו יותר, שלא אילצנו את ממשלת החורבן להסכים להחזיר אתכם הביתה קודם.
אי אפשר להתעלם מהעובדות הקשות. העסקה הזו הוצעה כבר במאי, ונדחתה שוב ושוב מסיבות פוליטיות של נתניהו. גם כאשר סוף סוף הובאה בפני הממשלה, שמונה שרים הצביעו נגדה. וגם – היא נבנתה לשרת צרכים פוליטיים של ממשלה שמעדיפה למשוך זמן, במקום להשיב את כולם יחד. מה היה קורה לו ההחלטות היו מתקבלות אחרת? אי אפשר שלא לחשוב על עדן ירושלמי, כרמל גת, הרש גולדברג פולין, אלכס לובנוב, אורי דנינו ואלמוג סרוסי זכרם לברכה – שישה צעירים מבטיחים שנרצחו בסוף אוגוסט. מה לא היינו נותנים כדי לראות גם אותם חוזרים אל חיק משפחותיהם.
מתוך התערובת הזו של שמחה, דאגה וכאב, יש קריאה ברורה לכולנו: להבטיח שאף אחת ואחד לא יישארו מאחור. קיבלנו קריאת השכמה – ״הם בחיים״ והם צריכים להיות פה איתנו.
המשיחיים המטורללים ינסו וכבר מנסים לחבל בעסקה. מנהיגים שהוכיחו שהכיסא שלהם חשוב מחיי אדם עוד ינסו לשכנע אותנו אחרת. אבל אנחנו, הרוב השפוי, אלו שמאמינים בקדושת החיים ולא בקדושת המוות, חייבים לעמוד על המשמר, את העסקה הזו חייבים להשלים עד שכולם בבית.
היום הזה הוא תזכורת למה שמחבר אותנו – הרוח האנושית, הרצון להציל חיים, הערבות ההדדית והחובה המוסרית שלנו. במקום שאין אנשים, עלינו להיות האנשים. זו המשמרת שלנו, השליחות שלנו. מתוך התקווה, השמחה והכאב – עלינו לצאת חזקים יותר, נחושים יותר, מאוחדים יותר בדרישה ברורה: לא עוצרים עד החטוף האחרון. זה הניצחון המוחלט שכולנו מייחלים לו.