רבים מהמטופלים שלי תקועים בקיום שמתמצה במילים "אחרי ש…" ומעבירים את ימיהם בסימון וי על סעיפים ברשימת מטלות מתמשכת, בעודם דוחים שוב ושוב את החיים שהיו רוצים לחיות.
"אחרי שהעניינים יירגעו, אשתדל להשקיע יותר בקשרים עם החברים שלי."
"אחרי שהעניינים יירגעו, אתחיל להתנדב."
"אחרי שהעניינים יירגעו, אתחיל לעשות כושר."
"אחרי שהעניינים יירגעו, אירשם לקורס הזה שמעניין אותי."
"אני מרגישה שיש לי יותר מדי לשוניות פתוחות במוח," כך תיארה קרוליין את המצב הרגשי הטיפוסי שלה. היא הרגישה חסרת מרץ וחסרת השראה. בבדיקה תקופתית שעברה לאחרונה, הרופאה אמרה לה שלא מצאה אצלה שום ראיות לבעיה גופנית. "את צריכה להיפטר מהסטרס שמעיק על החיים שלך," אמרה לה הרופאה, כאילו זו הייתה אפשרות מציאותית.
כשפגשתי את קרוליין היא התקיימה במצב המתנה, חגה סביב פנטזיות על חיים אחרים. "אחרי שהפרויקט הזה בעבודה ייגמר," אמרה לי, "אתחיל לארגן מחדש את החיים שלי." הרעיון בדבר לחיצה על כפתור מילוט פלאי שיחלץ אותה מחייה קסם לה. היא הודתה שלפעמים חלמה בהקיץ על כך שיאבחנו אצלה מחלה שתחייב מנוחה ממושכת במיטה, דבר שיזכה אותה סוף־סוף בהזדמנות לקרוא את כל הספרים שנערמו על השידה בצד מיטתה. היא תוכל להשלים שעות שינה. היא תוכל לפנות זמן לשיחות אמיתיות עם חברותיה. היא תוכל לטלפן לסבתא שלה ולהקשיב באמת לסיפוריה על הימים הטובים ההם במקום להשיב, "אהה, אהה," בעודה עוברת במקביל על הדואר האלקטרוני שלה.
היא הרגישה אשמה נוראה על כך שאיחלה לעצמה לחלות. "רק מישהו דפוק בראש יכול לחשוב ככה. מה לא בסדר אצלי? אני צריכה תרופות?" היא שאלה. זו דוגמה נוספת למישהי שלא הרגישה חיונית וחזקה אף על פי שלא הייתה לה בעיה מאובחנת. למרבה הצער, חיי היום־יום מגלים נטייה לגזול מאיתנו את החיוניות. כשתלמידי תיכון בארצות הברית נשאלו במסגרת סקר ארצי איך הם מרגישים בבית הספר כרגע, שלוש התשובות המובילות היו "עייף/ה", "לחוץ/ה" ו"משועמם/ת".
כשאני מעבירה הרצאות והדרכות בבתי חולים, רבים מהעובדים משתמשים באותן שלוש מילים כדי לתאר איך הם מרגישים ברוב הימים. תשובות שכיחות נוספות כוללות "עצבני/ת", "לחוץ/ה בזמן" ו"מנותק/ת". כל מילות התואר האלה הן אנטיתזה לחיוניות.
כשמרגישים מרוקנים מאנרגיה, אך טבעי לחפש תדלוק מהיר. בתקופת עבודתי כמתמחה, אחרי לילה שלם של עבודה, ארוחת הבוקר הקבועה שלי כללה חביתה עם גבינה בתוך לחמנייה עם חמאה מהמזנון הפינתי. חייתי באמונה שרק ככה אהיה מסוגלת לעבור בשלום את סבבי הבוקר. האירוניה, מן הסתם, הייתה שבמקום לתת לי כוחות מחודשים, ארוחת הבוקר השמנונית הזאת רק החמירה את הרגשתי. תוך 15 דקות הגיעה הצניחה הבלתי נמנעת ברמות הסוכר בדם, שזינקו בעקבות הפחמימות שצרכתי, ונפלה עלי תחושה של כבדות ורפיון.
כתבי עת אקדמיים גדושים מחקרים על פרדוקס האושר: מדוע אנשים רבים כל כך אינם עושים את הדברים שישפרו את הרגשתם. סנדוויץ' עם חביתה וגבינה הוא מנה טעימה שנושאת בחובה הבטחה לסיפוק מתמשך, אך כידוע לכולנו העונג נמוג ונעלם ברגע שמסיימים ללעוס את הביס האחרון. כמו הרבה תענוגות חולפים, ארוחת בוקר של מזון מהיר ושמנוני אינה מרוממת את רוחנו לאורך זמן.
צמר גפן מתוק לנשמה
מדי יום ביומו יש אינספור תרחישים שבהם אנחנו שוגים בהערכתנו מהם הדברים שימריצו או יחזקו אותנו. אחרי שביליתם תשע שעות במשרד ועוד שעה בנסיעה הביתה, אפשר להבין שכל מה שאתם רוצים לעשות הוא לקרוס על הספה. חברה מתקשרת ומזמינה אתכם לפגוש את החבר החדש שלה. אתם מוותרים כי אין לכם כוחות. קל הרבה יותר להעביר את הערב בבהייה סתמית בטלוויזיה, וזה לא דורש מכם כמעט כלום.
אף על פי כן, גם אם חוסר מעש מוחלט נראה לנו כדרך המושלמת להירגע, ממצאי מחקר שכותרתו, "רגשות האשמה של בטטת הכורסה", מראים שאנשים שפנו אל המסכים כאסטרטגיית שחרור לחצים לא הרגישו טוב יותר לאחר מכן. למעשה, במקום להירגע ולהתאושש, הם הרגישו עוד יותר סחוטים ודיווחו על ירידה בחיוניות. מטופלים רבים מספרים לי שהם מגיעים לאפיסת כוחות אחרי שהעבירו ערב כשהם שקועים במשחק מחשב או מדפדפים באינסטגרם בטלפון הנייד שלהם.
אני מתארת את הפעילויות גוזלות החיוניות האלה כ"צמר גפן מתוק לנשמה". הנגיסה הראשונה מעניקה תחושה נעימה, אך כשמסיימים ללחוך את הענן המתקתק נשארים עם לשון כואבת וידיים דביקות, כשאנו מלאים סוכר וחרטה. ונוסף לתחושה המגעילה, עדיין מרגישים רעבים.
כפסיכיאטרית, נראה לי שחלק חשוב מעבודתי הוא לעזור למטופלים לצמצם ככל האפשר את צריכת "הקלוריות הריקות" בחיי היום־יום שלהם ולעשות יותר בחירות שמזינות אותם. אני מבקשת מהם לפרק לגורמים את היום שלהם כדי להעניק לי הצצה לשגרת חייהם בפועל: מה מושך את תשומת לבם? כיצד הם מקבלים החלטות ובוחרים למה להקדיש את זמנם? אני שואלת על מה שמטריד אותם ומה שמורט את עצביהם. אני מבררת מה מסב להם הנאה, סיפוק ותחושה של מימוש עצמי. אני מבקשת מהם לפרט את שגרת יומם ולספר לי על ההרגלים והטקסים שלהם. אני משתדלת כמיטב יכולתי להבין את "המהלכים" של חיי היום־יום שלהם. בעיקרו של דבר, מעניין אותי לחקור עם המטופלים שלי את השאלות להלן:
האם המעשים היומיומיים שלהם משקפים את מה שחשוב להם?
האם ההתנהגות שלהם נובעת מכוונה תחילה, או שמא הדברים "פשוט קורים"?
האם הם עושים את מה שמשרה עליהם תחושת חוזק?
האם הם מקבלים החלטות שמספקות להם חוסן וחיוניות?
האם הם חיים בהתאם לדברים שמהם אכפת להם?
אני מאמינה שהדרך לטפח ולהגביר את החיוניות היא באמצעות פעולות פרודוקטיביות ובעלות משמעות: לנהל שיחה טובה, לעשות מחווה למען מישהו אחר, לצאת להליכה, לקרוא מאמר מעניין ולאחר מכן לטלפן לחבר ולשוחח עליו. החוויות השגרתיות והרגעים הזעירים האלה הם אבני הבניין שמהן נבנה חוסן בחיי היום־יום. אלה מעשים שמופנים כלפי הזולת. יש בהם קשב כלפי חוץ. יש בהם עשייה פעילה. הם אינם מתנהלים בתוככם, אינם פרטניים ואינם מצריכים התכנסות ממושכת בתוך עצמכם. נהפוך הוא — הם דורשים מעורבות ותקשורת.
חיוניות כרוכה בהשתלבות ובהשתתפות בעולם הסובב אתכם. היא אינה דורשת מכם לצאת לשנת חופש כדי לחפש את עצמכם. היא אינה מצריכה שינויים דרסטיים. אין צורך להשתקע בהתבוננות עצמית. אין צורך לשנות את אורח חייכם מן הקצה אל הקצה, להמציא את עצמכם מחדש, או לחכות עד שהכאוס סביבכם ישכך. שינויים התנהגותיים פשוטים ומצויים, כמו אלה שתוארו לעיל, יכולים בקלות להפוך לחלק מהשגרה היומיומית שלכם.
אלה שיודעים כיצד לצלוח את העליות והמורדות של חיי היום־יום בגמישות ובחינניות הם אשפים בהיחלצות מהקונכייה של ההתעסקות הכפייתית בעצמם. הם מיומנים בהתגברות על הפיתוי להשתבלל בתוך עצמם ולהתפלש במחשבותיהם הכמוסות. לרוב זה כרוך בעשיית ההפך ממה שמתחשק להם לעשות. הם קמים מהספה. הם פוגשים חברים. הם מניחים את הטלפון בצד. הם מצליחים לעשות זאת כיוון שהם מציבים את הערכים שלהם במרכז ובקדמת הבמה, עושים בחירות רצוניות ומושכלות, ומארגנים את חייהם כך שיבחרו אפשרויות בריאות ומכוונות יותר.
כשאני פוגשת מטופלים חדשים, אני מבקשת מהם לפרט את שלושת הדברים בחייהם שנראים להם הכי חשובים ובעלי ערך. רבים אומרים, "חשוב לי להיות הורה טוב… בן זוג טוב… אח טוב… בן טוב… חבר טוב…" רבים מהם אומרים לי שהדברים בעלי הערך הרב ביותר בעיניהם הם לשמור על בריאותם, להתנדב, ללמוד דברים חדשים, להיות אדם טוב. לאחר מכן אני מבקשת מהם לשרטט דיאגרמת עוגה של הדברים שהם עושים בפועל וכיצד הם מעבירים את זמנם. לעתים קרובות הם מופתעים להיווכח כמה שעות, כולל שעות הפנאי שלהם, מוקדשות להתכתבויות בדואר אלקטרוני, לגלישה באינטרנט, להעלאת עדכונים לפייסבוק ולדפדוף באינסטגרם, אף על פי שכל הפעילויות האלה מדורגות הרחק בתחתית סדר העדיפויות שלהם.
הרעיון שמאחורי התרגיל הזה הוא לעודד חפיפה רבה יותר בין מה שחשוב להם ובין מה שהם עושים בפועל. שמתי לב שככל שהמטופלים צועדים יותר בנתיב הרצוי להם, כך הם מוטרדים פחות מהאבנים בנעליים. ורבים מהם גם מסגלים הילוך קליל יותר.
ד"ר סמנתה בורדמן, מחברת הספר "חיוניות יומיומית", היא פסיכיאטרית מניו יורק, פרופסורית עוזרת לפסיכיאטריה ומדריכה קלינית ברפואה במכללה הרפואית של אוניברסיטת וייל קורנל. כיום, היא עמיתה מכובדת באגודה הפסיכיאטרית האמריקאית ומשמשת כיו"ר משותפת של תחום הפסיכיאטריה החיובית באגודה הפסיכיאטרית העולמית.