הטעות שסבתא התוודתה עליה לפני מותה, סחררה אותי. כמה חודשים לפני פטירתה שאלתי את סבתי הסלוניקאית, תוך שאני מכוונת אליה מצלמת וידאו עם קסטות של פעם, איך היא מסכמת. "היו לי חיים טובים", היא אמרה בגיל 82, "עשיתי גם טעויות". "איזה"? שאלתי בסקרנות. והיא לחשה במבוכה, שחינכה את הבנות שלה להיות כפופות לבעלים, כמוה. הווידוי שלה והרגשות שהיו לי אז, בגיל 25, כלפי אמי, הוציאו אותי למסע מטלטל בחקר היחסים בין אימהות ובנות.
ביתם של סבי וסבתא בדרום תל אביב, היה תחנה מרכזית משפחתית. אפשר היה להגיע בלי להודיע ובכל זמן התקבלת שם בזרועות פתוחות ובסירים ריחניים. כולם עברו שם לאכול, לשחק, לצחוק ולפטפט. אבל היו גם מחירים לקהילה החמה שסבתי בנתה סביבה – היא הייתה כל היום בשירות, במטבח, פנויה כל עת לקבל את כל מי שבא.
אמא שלי קיבלה את החינוך של סבתא, ודרכי נפגשה עם דור נשים שהפך שולחנות. היא עומדת על התפר של השבר, בין הנשיות של פעם לזו של ימינו. הנשים של היום הן אחרות – משכילות ומגדלות את ילדיהן בדלת אמות. מזמינות מוולט וחרדות לפרטיותן. לי אין זמן לארח כל היום ובטח שאינני רוצה לרבוץ בצל סירים, לא משנה מה ריחם. אני מרדתי באמי כי רציתי להיות אישה חופשית. לא הבנתי שעם הפניית העורף למתווה הנשיות שהביאה מבית, השלכתי גם את הטוב שבו – את הערבות ההדדית ששררה בין נשות המשפחה, את היופי של הפניות לשבת יחד ולשחק בלי לרוץ ממקום למקום ולהספיק, פשוט להיות.
מתוך המטען שנחשף יצאתי לחקור את הקשר בין אימהות ובנות. קראתי ספרים, האזנתי לסיפורים, דיברתי עם חברות. בתואר השני כתבתי תזה על יחסי אימהות ובנות בהקשר לגוף – מחזור, מין, טיפוח ולידות. כמובן שהאימהות שלי עצמי הפגישה אותי באופן החזק ביותר עם טעויות, שיפוט ופערי דורות וגישות. זה היה אקורד הסיום שסגר את המעגל – התמודדתי עם הפצע הנשי שסחבתי והוקרתי את מה שעשתה אמי למעני.
הקשר עם אמא מבקש ריפוי כי הוא העמוק ואולי המשמעותי ביותר שנחווה בחיים, זה המשליך על כל היחסים שיבואו אחריו – בזוגיות, עם הילדים, בחברות ובעבודה. הוא ממשיך להתהוות גם כשאמא אינה בחיים, עם דמות האם שאישה מחזיקה בלבה.
התהליך הוא מתן מקום לתחושות שעולות בקרבך מתוך היחסים עם אמא: בושה, הערכה, אשמה, הודיה, תסכול, כעס או געגוע. לעתים מופיעים רגשות מנוגדים – כמו אכזבה לצד חמלה, זו אינה סתירה, אלא חלק מהמורכבות. מתן תוקף לרגשות אלה מעניק נוכחות לתחושות שלך, בלי להדחיק או להסתיר אותן, אלא ממקום של כבוד, שמאפשר לנוע בתוך המנעד, להתאבל על מה שלא הוגשם, לבכות ולהוקיר. השלב השני הוא הכרות עם סיפור החיים המסועף של אמא, קבלת האם היחידה שתהיה לך, על כל מי שהיא, עם כל מה שהייתה מסוגלת לתת וגם מה שלא. שלב נוסף יכול להיות שיח איתה, ואם היא אינה בחיים, בדמיון או בכתיבה. בכל מקרה, השלום בקשר עם אמא לא יכול לקרות "כי צריך", אלא ממקום כן ואמיתי, שעובר דרך הכאב, מחלץ פיוס ומהדהד לעבר כל תחומי חיינו.
הנה צעד קטן ופרקטי לעבר האפשרות לצאת למסע באופן שאינו תלוי בדבר, גם לא באמא: לכתוב. מבלי להראות לאף אחד, עבור עצמך. כתבי על היחסים שלכן – את יכולה להיזכר באירועים מן העבר, לספר על תחושות, או לכתוב לה מכתב. ככל שתתארי ביותר פרטים, תיכנסי לנבכי הנפש ותסכימי להיות בחוויה – תרגישי כיצד הלב נפתח והיצירה מאפשרת להניח ולאסוף את הסיפור שלך, שלכן.
נעמי, גיבורת הרומן "טריקה שקטה", כועסת על דינה, האם שהייתה רופאה ופריקית של שליטה ועכשיו היא מזדקנת ומאבדת אחיזה, וגם על בתה אינדי, שלא זאת בלבד שאינה ממשיכה את הקו האקולוגי בו היא נוקטת, בחוצפתה היא הופכת לכוכבת סליים שמזהמת את העולם. דווקא בין הסבתא לנכדה מתרקם קשר מיוחד. לעתים ביחסים של דילוג על דור מתאפשר יותר אוויר מאשר בקשר עם ההורים, ובכל מקרה אני סבורה שכל פיוס קטן, לא רק יוצר שלום בין הדמויות המעורבות, אלא שולח ריפוי גם לאחור – לשושלת הנשים המשפחתית לדורותיה.
לזכרה של סבתי – רז'ינה ארוך ז"ל.
צילום: עירית שרביט.
מיה הוד רן היא מחברת הספר החדש "טריקה שקטה", בין ספרי הפרוזה הבודדים בישראל שזכו לתמיכת קרן קיימת לישראל בקטגורית ספרות אקלים, עוסק בסוגים שונים של יחסים בקהילה, במשפחה ובין האדם לבין עצמו ובוחן את תהומות הכעס וההשתוקקות להתרה. עורכת: אורנה לנדאו. הוצאת שתים.