התזכורת לציון חמש שנים למהפכת מי טו הגיעה ממקום פחות צפוי. זה קרה כשנער תלמיד כיתה יב' אותו פגשתי באחד הפאנלים המתקיימים בימים אלו בבתי הספר השונים ברחבי הארץ, בחר לשאול אותי האם אני סבורה שמשהו השתנה בחמש השנים שחלפו מאז? 

האמנם משהו השתנה? בחמש השנים שחלפו נדמה היה שהצלחנו לקעקע את תרבות האונס, הסיפורים מונחים על השולחן, האמנו שאור השמש מחטא. מהפכת מי טו שטפה את הרשת באלפי סיפורים של נשים שחוו פגיעה מינית. אם במשך שנים היה לנו נוח לא לראות את העיניים הפוצעות של הנפגעות הרי שעתה לא רק שפגשנו בעיניהן, הן שיתפו בסיפורן האישי, אמרו בקול רם וברור אני כבר לא מתביישת – שיתבייש הוא! בחמש השנים שחלפו הבושה עברה צד, למדנו שהנפגעת יכולה להיות כל אחת מאתנו ללא קשר לגיל או תפקיד. אני שייכת לדור שלא דיברו על הסיפורים ושמחה ומברכת על כך שהיום בדור של ילדיי מדברים על זה. לפני שנים זו הייתה א' מבית הנשיא והיום היינו קוראים לה אורלי, וכמוה רבות נוספות שזכינו להכיר אותן באות, בטשטוש פנים ושם. מהפיכת מי טו שחררה את הפקק מהבקבוק ואפשרה לסיפורים לצאת החוצה ועדין יש פער גדול, דיסוננס בין תהליך הריפוי החברתי שאנחנו חווים כחברה לבין המציאות בשטח. לצערי אנחנו לא מצליחים להדביק את הפער. הסיפורים אמנם ניצבים מולנו כאמת דוממת בשעה שילדים וילדות ממשיכים להיפגע מינית בתוך המשפחה, פרשיות מין בבתי הספר עוד לא מוגרו מן העולם, פרשת הסרסור בסוהרות מרחפת מעלינו מלווה בצלילי אזעקה, וועדות שחרורים מבקשות לשחרר עברייני מין, והרשימה ארוכה, ארוכה מדי.  

חמש שנים ובעולם שנע בקצב הטיקטוק למדנו שגם כאשר מדובר במהפכות שינויים מתרחשים לאט. נתונים של מרכז המחקר של הכנסת ושל מרכזי הסיוע אשר הוצגו בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי מלמדים שאנחנו מתקדמים בצעדים איטיים, המדאיג הוא שעיקר הנפגעים הם ילדים ובני נוער וברבים מהמקרים מדובר בעבירות חוזרות המבוצעות על ידי קטינים. 

באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!

עלינו לייצר הרתעה, ענישה שרואה בעיקר את הפוגע ולא את הקורבן אינה ענישה מידתית. צריך מאזן אימה בין הרצון לקבל אלינו כחברה אנשים שפגעו לבין האמירה החד משמעית – זה לא מקובל עלינו, לא עוד! רף הענישה במדינת ישראל, וזה עובר כחוט השני במדרג עבירות שונות, אינו משקף את חומרת העבירה. ולא רק ענישה, מחובתנו להוביל לתוכניות חינוכיות מגיל הרך ועד יב', חינוך הוא צו השעה. 

בשנה האחרונה הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק רבות כדי להילחם בתופעת אלימות מינית ביניהן, מאסר עולם על אונס קטינים וחסרי ישע, הקמת מאגר פדופילים, העדת ילדים ובעלי מוגבלויות בתנאים מיוחדים בכדי שההרשעה תהיה זהה לאישומים, הרחבת זכות העמידה לנפגעות, סיוע וליווי לנפגעות אונס. לצערי למדתי שגם כאשר מדובר בנושאים שיש עליהם לכאורה קונצנזוס המשחק הפוליטי גובר, ישנם כאלה שאין להם כאבי בטן כשנשים נאנסות. 

בלשכה שלי בכנסת תלויה על הקיר תמונת השער של התחקיר 'לא תאנסו אותנו לשתוק' אותו הובלתי במגזין לאשה. כשעבדתי עליו אמרה לי העורכת אם תצליחי להגיע לשמונה נשים שיסכימו לחשוף את סיפורן זה יהיה תחקיר ראוי לפרס פוליצר. בסוף התפרסמו 22 סיפורים של נשים אמיצות שהסכימו לשתף. במרץ 2016 היה לתחקיר פורץ דרך היום שש וחצי שנים אחרי הדרך כבר נפרצה, הפנים והשמות גלויים לכול, הסיפורים זועקים. מדי בוקר אני מסתכלת על תמונת המשתתפות, מתבוננת בעיניהן הפוצעות ויודעת שהמלאכה עוד לא תמה. מחובתנו לעשות הכול בכדי שהאור הגדול שהדליקה מהפיכת מי טו לא יכבה. 

הכותבת היא ח"כ מטעם מפלגת ישראל ביתנו, יו"ר מטה הנשים של המפלגה, לשעבר עיתונאית בקב' ידיעות אחרונות