בשעה שתופי המלחמה כבר רועמים, מאות אלפי חיילים רוסים מתקדמים לעמדות תקיפה ואזהרות המסע מתעופפות לעבר אזרחי המערב, תושבי קייב עדיין לא מאמינים שעוד רגע הדוב הרוסי הגדול יפלוש ממזרח. יממה לפני שעת השין לפי גורמי המודיעין במערב, שוחחנו עם אוליה אלשנסקי, אזרחית ישראלית שמתגוררת בקייב יחד עם בעלה פיטר נמירובסקי ובתם בת השלוש ליזה. בשעה ששורות אלו מתפרסמות, הם אמורים לעשות את דרכם ללבוב, להתרחק מקו האש אם אכן יהיה כזה.
"אני לא יודעת שום דבר ממה שקורה אלא ממה שמפורסם ברשתות החברתיות ובעיתונות", היא אומרת. "זה לא משהו שקרה אתמול או לפני יומיים. באוקראינה יש מצב חירום כבר הרבה זמן. המתח פה עולה ויורד, בחלק המזרחי של המדינה זה כבר שמונה שנים במצב מלחמה וגם עכשיו מדברים על פלישה הרבה מאוד זמן".
אוליה אלשנסקי.צילום Olga Murzaeva.
קוראי החדשות הישראליים בטח מתעניינים במצב בימים האחרונים, אבל מבחינת אוליה ופיטר, זה חלק משגרת החיים חודשים רבים. "עוד לפני שליזה נולדה, חשבנו איפה ללדת, והמצב הזה השפיע על ההחלטה שלנו לטוס לישראל. זה כל הזמן קורה. עכשיו זה תפס אותנו בדיוק כשחשבנו לטוס לחודשיים ולנסות לעבוד מרחוק. חשבנו לטוס באמצע מרץ, אנחנו עדיין מקווים שזה יקרה".
"אנחנו לא מאמינים שמשהו באמת יקרה אבל קשה עם המתח וקשה למצוא את עצמנו במצב שלא נוכל לברוח. אין לנו רכב אז אנחנו לא יכולים פשוט לקפוץ ולנסוע מתי שאנחנו רוצים. היום אנחנו נוסעים ללבוב, אנחנו תלויים בתחבורה ציבורית ולכן החלטנו לעשות את הצעד הזה. אם לא יקרה שום דבר אז יופי, אבל אם יקרה אז לפחות לא נמצא את עצמנו במצב שלא נוכל לברוח".
לדבריה מרבית התושבים פשוט לא יודעים למי להאמין. "כולם נמצאים במתח ותחושה של דאגה. יש פרופגנדה ושמועות ואף אחד לא יודע על מה ומי באמת לסמוך. חברים שלנו ובקבוצות וואסטאפ שלנו, כולם חושבים איך לברוח. לכולם יש מזוודה מוכנה. יש כאלה שהכינו מכוניות עם דלק ורק מחכים, לא יודעים מתי זה יקרה".
כרגע אומרת אוליה אין מחסור בקייב, לא של מזון ולא של מזומנים למרות שרבים מנסים למשוך דולרים כחלק מהניסיון של תקופות מתיחות קודמות. "אחרי שישראל ביקשה מאזרחי ישראל לעזוב את אוקראינה, כתבתי פוסט בקבוצת אמהות בינלאומית ושאלתי מהו הקו האדום עבורכן בשביל לברוח. הרבה כתבו 'תצאו עכשיו, אל תחכו שנגיע לקו האדום'". בינתיים היא רגועה, בישראל דאגה יותר. "הצלחנו להיות בישראל במאי במהלך מבצע שומר חומות, זה תפס אותנו בהפתעה. אחרי לילה בממ"ד נסענו לצפון כי לא יכולנו להישאר בלחץ ובפחד הזה. פה זה פחות מלחיץ אותנו, כולם מחכים אבל לא יודעים מה יקרה. האווירה הכללית של האנשים ברחובות זו בעיקר המתנה ללא נודע".
אתם עומדים מול צבא של שלושה מיליון חיילים זה אמור להיות יותר מפחיד. למה להישאר?
"יש אנשים שרוצים להישאר פה כי אין להם לאן ללכת, יש את אלה שחשוב להם להיות פה, אלה שלא מאמינים, ואלה שמוכנים לברוח בכל רגע, אבל כך או אחרת כולם מדברים על זה. לנו אישית קשה לעבור את הגבול פיזית כי אנחנו לא יודעים לכמה זמן זה יהיה ולמה זה יהפוך אותנו. אנחנו לא רוצים להיות פליטים. הבית שלנו עכשיו זה פה למרות שזה הבית השלישי שלי אחרי מוסקבה וישראל. אנחנו מאמינים שזה עניין של כמה שבועות ואז נצליח לחזור הביתה. ממש לא רוצים לחשוב שזה משהו שישנה את החיים שלנו, ממש לא מאמינים שמלחמה כזו גדולה יכולה לקרות היום. אנחנו חושבים שזה יותר מלחמה של עיתונאים, של פרופגנדה, אנחנו בודקים חדשות ואת מה שנכתב ברשתות כל הזמן".
אוליה, פיטר וליזה נמירובסקי. צילום Olga Murzaeva
פיטר, מעצב משחקי מחשב הוא יליד קייב, אוליה שעובדת בגן ילדים ומלווה פרויקטים של הקהילה היהודית היא ילידת מוסקבה ולפתע הזוגיות הזו היא בעצם של שני צידי המתרס. הוריו ואחיו של פיטר חיים גם הם בקייב והם מתכוונים להישאר.
מה הם חושבים?
"הם לא אומרים", היא מהססת, "לנו יש ילדה קטנה אז סדר העדיפויות שלנו שונה. זה נותן לנו את הזכות להרגיש את המתח ולעשות צעדים יותר משמעותיים. אולי אם היינו רק שנינו, לא היינו חושבים על לצאת מפה. כולם מבינים את זה".
הוריה של אוליה נמצאים במוסקבה, הצד השני של הסכסוך. "הם אומרים שאנחנו יכולים להגיע למוסקבה בכל זמן והם תמיד מחכים לנו שם אבל זה לא יקרה".
את מבינה על מה המלחמה בכלל?
"זה עניין פוליטי", היא מחפשת את המילים, "זה משהו שכואב לי מאוד ואני לא יכולה להשפיע על זה אז בשבילי זה עניין משפחתי, לדאוג למשפחה שלי. אני החלטתי לגור פה. מה שקורה ברוסיה עם הממשלה שם, זה שם. אנשים לא מצליחים להשפיע על מה שקורה, אז מה שנשאר לנו זה להסתדר עם המצב ולנסות לשמור על עצמנו ועל הביטחון שלנו גם פיזית וגם נפשית, לשמור על היחסים שלנו כאנשים, להישאר בני אדם".