במהלך השבוע שעבר עוד הסתובבו אורחים סקפטיים בעיר האוהלים ברוטשילד ובפיהם השאלה העיקרית: "כמה זמן זה יחזיק?". היום ברור כי המציאות הישראלית משתנה לנגד עינינו.
עוד ב-Onlife:
- אניסטון נמסה מהקרחת של הנסיך וויליאם
- מחאת האוהלים היא מחאת המפונקים
- "מותר לשקר אם זה משרת אג'נדה שמאלנית". קפה עם קרוליין גליק
במוצאי שבת עשרות אלפי אנשים צעדו – מה צעדו, ריחפו – ברחובות תל אביב עם הזעם הכי אופטימי שראיתי בימי חיי בעיניים; ביום ראשון הצטרפו עוד ועוד אוהלים ברוטשילד ומילאו את השדרה, ומאהלים נוספים קמו בדרום תל אביב, בראש העין, בנתניה ועוד; בערב ראשון וביום שני מפגינים צרו על הכנסת וחסמו את הכניסות אליה; ובמהלך יום שני – כשהתברר שנתניהו מתכוון להביא בכל זאת את חוק הוד"לים שעושה בדיוק להפך מכל מה שנחוץ – נערכו חסימות כבישים והפגנות במאהלים בכל הארץ.
אני לא חושבת שיש עוד מישהו שחושב שהשאלה "כמה זמן זה יחזיק" עוד רלוונטית, מלבד כמה נאמנים שוטים ועיוורים לראש הממשלה, שבעיקר פוחדים ששלטון הימין הקיצוני שהוא מנהל יפול לידיים מתונות יותר.
גם השאלה "על מה המחאה" הופכת פחות ופחות רלוונטית מרגע לרגע. מילים רבות נשפכו על מדיניות הדיור והתכנון, על יוקר המחיה, על המשכורות הנמוכות, על התפרקות השירותים החברתיים ועל מעמד הביניים הקורס. כרגע כבר אפשר לקבוע כי מחאת האוהלים היא ה"מושחתים נמאסתם" של שנות האלפיים.
פשוט כי זה לא יכול להימשך ככה
בתחילת שנות ה-90 היה זה דור שלם (וזה לא רק עניין של גיל) שהביע מיאוס מקיפאון מדיני, מהתפרקות מדינת הרווחה, ובעיקר מהתחושה שהפוליטיקאים פשוט לא מייצגים אותו. זה הדור שהעלה את רבין לשלטון, וזה הדור שבכה עליו בככר שלוש שנים לאחר מכן.
גם בישראל 2011 מנשבת התחושה שזה פשוט לא יכול להימשך ככה. חסימות הכבישים, המצור על הכנסת, שביתת הרופאים נגד צווי המניעה וכמובן המאהלים ברחבי הערים אינם ביטוי של אנרכיה ושאיפה לביטול כל סדר חברתי. אנחנו לא רוצים לבטל את הכללים, אנחנו תובעים אותם לעצמנו. בהחלט אפשר לראות שינוי של שיח, ובמובן הזה מדובר באווירה הכי פוליטית שיש. כסאותיהם של הפוליטיקאים רועדים, אבל אנחנו לא נסתפק בטיוחים, מריחות, הבטחות סרק ומיסמוס. אנחנו לא נסתפק בפחות משינוי סדר עדיפויות.
המצב הכלכלי-חברתי הוא תוצאה של מדיניות, והשם הרע שיצא לפוליטיקה ולפוליטיקאים הוא בין היתר בגלל יישום מדיניות רעה. מחאת האוהלים אינה מבקשת ביטול מדיניות כשלעצמה, אלא תובעת יישום מדיניות טובה יותר. "העם / דורש / צדק חברתי" קראו עשרות אלפי המפגינים ברחובות, ואנחנו לא נסתפק בפחות.