לאורך כל סוף השבוע, מלחמת יום הכיפורים צפה ועלתה מן המרקע בכל ערוץ. החזית המצרית, החזית הצפונית. הדרג הפוליטי והדרג הצבאי. ההתנהגות של האוכלוסייה. ושוב מזכירים את קדושת החג שהפכה לכאב הצורב בזיכרון ימי המדינה. שבויים, פדויים, פוסט טראומה. והמחדל ה-כה גדול. יושבים מול המסך מיטב הגנרלים בדימוס, הלוחמים, ומנתחים שוב את המחדל הגדול בתולדותינו.
אבל יש עוד מחדל. גדול. עצום. מושתק.
מחדל, שגם היום, 49 שנים אחרי אותה המלחמה, מעל 70 שנות קיום של המדינה – מחדל שעדיין לא טופל. מחדל שכל כך הרבה פוליטיקאים ופוליטיקאיות חוששים להתעמת עמו, שעיתונאים ועיתונאיות מנסים להשתיק. המחדל שנוגע בי, בנו – יותר מ- 12,000 יתומי ויתומות צה"ל בוגרים (מעל גיל 21), שהמדינה מפסיקה להכיר בנו כיתומי צה"ל בן לילה. כולנו התעוררנו ביום הולדתנו ה- 21 וגילינו שאנחנו כבר לא קירבה ראשונה של החלל, כלומר: של אבא או של אמא שלנו. בעיני מדינת ישראל אנחנו כבר לא יתומים.
יש משהו כמעט רומנטי בכל זיכרונות המלחמה הללו שמופיעים מולנו. אין בית בישראל שאין בו מי שקשור לאותה המלחמה בדרך זו או אחרת – הלוחמים, האזרחים וכמובן המשפחות השכולות. לכאורה המשפחות השכולות הן הפרה הקדושה פה במדינה, אך אל תטעו. יש כאן היררכיה ברורה וסדורה. יש הורים שכולים, יש אלמנות, והיתומים? הם נדרשים להסתדר מגיל 21, לצאת לעצמאות כפי שמכנים זאת במשרד הביטחון.
אין שום דבר קדוש במדינה שמשליכה את היתומים והיתומות. זהו אינו שחרור לעצמאות, כי אם הטלה בוטה של יתומי ויתומות צה"ל וכוחות הביטחון אל החלל הקר והמנוכר של ועדת החריגים של משרד הביטחון, שמתקיימת רק עבור מי "שדרכם לא צלחה". או במילים אחרות – ועדת מסכנות משפילה. מדידת הכאב האישי, הפרטי, המלווה בכל פינה.
שמואל בוטנרו ז"ל אביה של רות משאט שנהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים
בחודש אוגוסט האחרון ביקרתי לראשונה בעיר הליין אשר באוסטריה. העיר בה נולד אבי, שנפל במלחמת יום הכיפורים. באופן מפתיע לחלוטין באותו היום בדיוק פורסמו מסקנות הוועדה, שמינה שר הביטחון, בני גנץ, לבחינת מעמדם של יתומי צה"ל וכוחות הביטחון הבוגרים. בדממה זועקת הונחו המלצות הוועדה על שולחנו של שר הביטחון, ושלושה שבועות אח"כ הוא טרח לבצע פעולת יח"צ ולהודיע על שינוי מקיף במעמדנו. בהודעת השר רק שכחו לציין שלמעלה מ- 90% מיתומי ויתומות צהל נשארו מחוץ להמלצות הוועדה.
המלצות הועדה לוקות בהטיה על בסיס גילנות, ויש בהן שלל תירוצים מביכים ומעליבים. חברי וחברות הועדה, מדושני עונג, שאינם יודעים יתמות צהל"ית מהי, התכנסו במושבם, פגשו רבים ורבות מאיתנו (ואני ביניהם), שאלו, חיטטו בנשמותינו ואז קבעו שאנחנו בעצם "משוקמים". רק סידרו עוד ג'ובים במשרד הביטחון, כדי להקים עוד ועדת חריגים כזו או אחרת.
בין היתר נכתב בהמלצות הועדה, כי הם אינם ממליצים להעניק לנו תגמול, שהרי הוא "לא מאפשר פיתוח של חוסן ומסוגלות עצמאית". ביטוי יהיר ומנותק שכזה לעולם לא יאמר להורה שכול, וטוב שכך אך את יתומי ויתומות צה"ל וכוחות הביטחון נראה שקל מאוד להציג כמי שרק מחפשים לקושש תשומת לב או כסף. האם הם שכחו שרובנו המכריע כבר מעל גיל 45?
את כותרת המאבק, שטומנת בחובה כ"כ הרבה, אני תבעתי בלי שהתכוונתי – "יתום צה"ל, לא פג תוקף".
הציבור הרחב שפוגש במאבקנו, מגלה אמפתיה, תמיכה והזדהות. מנגד, אף גוף רשמי במדינת ישראל מעולם לא תמך במאבקנו או ליווה אותו מה שמעצים את המחדל. למרבה הבושה היה אף מי שאמר שאנחנו פועלים "ממניעים לא ענייניים שבחלקם נובעים מאספירציות אישיות". לאן? על מה? אין לדעת.
המאבק אינו תם.
המחדל טרם הובן.
לזכרו של אבי, סגן שמואל בוטנרו ז"ל, מיחידת חה"ן צנחנים, שנהרג בחזית הסורית במלחמת יום הכיפורים.
הכותבת היא מייסדת ומנהלת "ארגון יתומי צה"ל – החיים כדרך".