המעגל השני | "הילדים שלי נלקחו לפנימיות, ואני הועברתי לאשפוז כפוי. שם הבנתי שאני לא בלתי מנוצחת"

היום, עשר שנים אחרי, שני בת 47, מכורה נקייה, מרצה ומנהלת עסק משפחתי. לצדה יושבת ציונה, בת 76, שעדיין מתקשה לדבר על הימים ההם מבלי שהקול יישבר.
"זה היה היום שבו מתנו ונולדנו מחדש", אומרת ציונה.

"הבנות שלי רצו לסבתא וצעקו: אמא השתגעה"

הרגע שבו הכל קרס הגיע אחרי לידת בנה השישי של שני. היא סבלה מדיכאון אחרי לידה, ההתמכרות החריפה, והמציאות סביבה הלכה והתפרקה. בבית שררו כאוס ואלימות, והילדים היו הראשונים להבין שמשהו נורא קורה.
"הבנות שלי, בנות 12 ו-14, כבר לקחו אחריות על הבית ועל התינוק", מספרת שני. "אני הייתי בחושך מוחלט. מה שהתחיל כדיכאון הפך להתקף פסיכוטי. שברתי דברים, הבית היה תוהו ובוהו".
ציונה זוכרת את אותו יום כאילו היה אתמול.
"הגעתי לבקר את שני, והנכדות שלי רצו אליי ואמרו: 'סבתא, אמא השתגעה'. נכנסתי לבית וראיתי בלגן בלתי נתפס. מראות שבורות, שני משתוללת. נבהלתי מאוד".
כשניסיונות השכנוע לא הועילו, המשפחה הזעיקה עזרה. אמבולנס הגיע למקום, ושני הועברה לאשפוז כפוי במחלקה סגורה.
"זה היה הרגע שבו החיים שלנו השתנו לחלוטין", אומרת ציונה. "הבנו שאם לא נפעל עכשיו, נאבד אותה".

"רציתי להבין מה עובר על הבן שלי – והתמכרתי בעצמי"

ההתמכרות של שני לא התחילה במסיבה או ברחוב. היא התחילה מתוך ניסיון להיות אמא טובה.
"כשהבן שלי אובחן עם הפרעת קשב וקיבל ריטלין, רציתי להבין מה הוא מרגיש", היא מספרת. "לקחתי בעצמי, והתמכרתי. פתאום היו לי אנרגיות מטורפות. עבדתי במכירות, מכרתי יותר, הרווחתי יותר. חשבתי שמצאתי פתרון".
במקביל, היא חיה בתוך מערכת יחסים אלימה.
"הייתה אלימות כלפי הילדים ואלימות נפשית ומילולית כלפיי. היה מתח בלתי פוסק בבית. בעלי היה גם זה שהציע לי גראס בפעם הראשונה. משם הדרך לג'וינטים ולאלכוהול הייתה קצרה. השתמשתי כדי לברוח".
במשך שנים היא האמינה שהיא עדיין בשליטה.
"חשבתי שאני מנהלת את ההתמכרות. לא הבנתי שהיא מנהלת אותי".

"הילדים נלקחו לפנימיות – אבל המשפחה לא עזבה אותי"

בעקבות האשפוז, שירותי הרווחה התערבו. הילדים פוזרו בין פנימיות, משפחות אומנה ובני משפחה.
"המשפחה שלי יכלה לכעוס, להתנתק, לוותר", אומרת שני. "אבל הם נשארו".
ציונה ובעלה קלטו לביתם את אחת הנכדות המתבגרות כמשפחת אומנה.
"פתאום מצאנו את עצמנו, בגיל 65 ו-68, מגדלים נערה בת 14", היא מספרת בחיוך. "זה לא היה פשוט, אבל לא הייתה שאלה בכלל מה עושים".
אחרי חודש במחלקה סגורה, שני עברה למחלקה פתוחה ומשם לקהילת השיקום "אילנות".
"שם התחילה ההתפכחות", היא אומרת. "למדתי שאין לי כוחות על. למדתי שההתמכרות הייתה פלסטר על כאב הרבה יותר עמוק".

"כל שבועיים היינו באים עם כל הילדים"

גם כשהייתה בשיקום, המשפחה המשיכה להקיף אותה.
"פעם בשבועיים היינו אוספים את כל הילדים מהפנימיות ומהאומנה, מכינים אוכל, סלים, וכולנו מגיעים לבקר את שני", מספרת ציונה. "זה היה כמו חג. רצינו שהיא תרגיש שיש לה בשביל מה להילחם".
באותה תקופה ציונה עצמה נשברה לא פעם.
"הייתי בוכה המון כשאני לבד", היא מודה. "אני כותבת, אז כתבתי הכול. היו רגעים שהכאב היה בלתי נסבל. אבל המשכתי לעבוד, המשכתי את החיים. ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לקרוס".

"הבנתי ששיקום הוא לא רק להפסיק להשתמש"

השיקום של שני לא הסתיים כשהפסיקה להשתמש.
"למדתי ששיקום זה לא רק להיות נקייה", היא אומרת. "זה לקום כל בוקר ולהתמודד במקום לברוח. להבין מה עברתי, להפסיק להאשים את עצמי, וללמוד לבקש עזרה".
אחרי שנה בקהילה היא חזרה לחיים. התגרשה, החזירה אליה את ילדיה, ובהמשך הכירה את איתי – גם הוא מכור נקי. השניים נישאו והקימו משפחה חדשה.
"היום אנחנו חיים בבית מלא חיים, אהבה ורעש", היא מחייכת. "לא חיים מושלמים – חיים אמיתיים".

"אם לא אמא שלי, לא הייתי כאן היום"

כשמבקשים משני לסכם את הדרך שעברה, היא לא מדברת קודם על עצמה. היא מדברת על אמא שלה.
"אני אהיה אסירת תודה לאמא שלי כל החיים", היא אומרת. "אם לא היא, לא הייתי כאן היום. פשוט ככה".
ציונה מביטה בה ושותקת לרגע.
"אני גאה בך", היא אומרת לבסוף. "לא רק כי הצלחת להיגמל. אני גאה בך כי בחרת לחיות. כי נפלת למקום הכי נמוך שאמא יכולה לראות את הבת שלה מגיעה אליו – וקמת. בזכות הכוחות שלך, אבל גם בזכות זה שהסכמת לתת לנו לעזור לך. היום אני מסתכלת עלייך ורואה אישה אחרת. חזקה יותר, חכמה יותר, ובעיקר – חופשייה".

הסיפור של שני וציונה מזכיר שהחלמה היא אף פעם לא מסע של אדם אחד בלבד. לפעמים, דווקא המעגל שמסביב הוא זה שמציל חיים.