יש לי קבצן קבוע. לדעתי כשנפגשתי אתו בפעם הראשונה לפני שש ומשהו שנים, הוא היה ממש בימים הראשונים של החלפת המקצוע שלו מ"מובטל" ל"קבצן". הוא גבר די מבוגר ולפני שש שנים בלט בזכות לבושו הנקי תמיד והעברית המצויינת שלו. לפעמים, מחוץ לשעות העבודה שלו כנראה, הייתי רואה אותו יורד ברחוב גורדון לכיוון כיכר רבין כשלצידו אישה מטופחת למדי. פעם אחת, לפני ארבע שנים, פגשתי אותו בקונצרט של הפילהרמונית. התעלמנו זה מזו. פעם בשבוע, לפחות, אני נותנת לו עשרה שקלים. הוא מודה לי "מקרב לב".
אני תורמת גם לחרשים שמוכרים מחזיקי מפתחות. פעם אחת מצאתי רק חמישה שקלים ונזכרתי שבעצם מגיעה לי הנחה של חמישים אחוזים כי הרי אני חירשת באוזן אחת מלידה. החירשת בשתי אוזניה התעצבנה עלי, לקחה את הכסף ולא השאירה לי מחזיק מפתחות. אני מקפידה לקנות מאנשים שמעדיפים לתת משהו , מצית שאין לי שום צורך בו, במקום לבקש סתם נדבה.
עוד ב-Onlife:
- לשרוף את כל הנוכלים הדתיים: הבלוג של הדס שטייף
- פרס הגאוניות בעסקים: יעל כהן, רק בת 26
- המפסידים הגדולים של הממשלה
סיפור טוב כמו "אני מוכר את העטים האלה בשביל הבן שלי שיש לו גם תסמונת דאון וגם סרטן במוח" תמיד קונה אותי, או "אני מוכרת את הבובה הזאת כדי לקנות ספרי לימוד לילדה שלי" כפי שטענה בחום לפני מישהי ברחוב דיזנגוף.
אם אפגוש מישהו רעב – אקנה לו אוכל
אבל אני לא מוכנה לתרום כסף לעמותות שמחלקות מזון לנזקקים. אם אפגוש מישהו רעב, אקנה לו אוכל או אתן לו כסף כדי שיקנה. אבל אינני מוכנה לממן את משכורות הענק של מנכ"לי העמותות, את עלויות החזקת המשרדים, משכורות העובדים והוצאות תקורה נוספות. לדעתי, מס ההכנסה שנגבה ממני באופן פראי אמור לשמש לטיפול בנזקקים.
"פעם הייתי יושבת בבוקר בבתי קפה. היום אני רעבה ללחם"
"אני האישה החדשה, הנאורה, זו שלעולם לא תבקש, מהבושה". מונולוג של פליטת המעמד הבינוני, שחיה כבר 5 שנים בעוני
פעמיים בשנה, לקראת ראש השנה ולקראת פסח, הלחץ לתרום הופך ללחץ ציבורי כשהנימוק שמשתמשים בו מי ששולחים לי מסרונים ואימיילים מטעם עמותות הצדקה או הילדים ובני הנוער שטוענים שהם אוספים כסף למזון לילדים הוא שחשוב במיוחד לדאוג לילדי ישראל המורעבים בזכות הנס הכלכלי של בנימין נתניהו, לארוחת חג. הלחץ קשה במיוחד בקופות הסופרמרקט. זאת פדיחה לא קטנה לומר בקול רם שאינך מוכנה לתרום עבור ארוחת חג לילד רעב. "אבל זה בשביל סל מוצרים לארוחת חג" אמרה הקופאית.
ארוחת חג היא עניין חשוב מאוד אבל לא מספיק לאכול רק בחגים או אפילו בחגים ובשבתות ובימי הולדת של קרובי משפחה מדרגה ראשונה. ניסיתי, האמינו לי, ובכל זאת גיליתי שעלי לאכול בכל יום ורצוי כמה פעמים ביום. מפגני הצדקה הפומביים לקראת החגים מסיחים את הדעת מהמציאות שבה, בימי חול, אחד מכל שלשה ילדים סובל מרעב. יאיר לפיד, שומע אותי?