פרשת השבוע: פרשת וארא בגרסת ימינו על שעבוד וחירות

אחותי, אחרי שמשה מתבכיין לאדוני-אלוהינו שהוא לא עובר מסך ועל כן לא מתאים לתפקיד המנהיג, בפרשת השבוע, פרשת וארא אלוהינו בכל זאת שולח אותו להודיע לעם שהוא עומד לגאול אותו מייסוריו. אבל מה, עם ישראל כל כך שבוז מהעבדות, שכולם מסתכלים על משה כאילו הוא איזה פסיכופט ובכלל לא שמים עליו.

אתה רואה? א-א-אמרתי לך! מקטר משה לאלוקים, אבל כידוע אלוהינו אינו מתרשם מקיטורים. הוא שולח את משה עם אחיו אהרון כדי לנסות על פרעה את ההשטאג ״שלח את עמי״, בתוספת קצת סחיטה באיומים. אבל פרעה בעיקר משתעמם, הגימיק של הגמגום לא מזיז לו, ואפילו כשמשה הופך את המטה שלו לנחש, הוא לא ממש מתרשם.

״אלוקים, באמא שלך, זה לא עובד!״, משה מתלונן, אבל אלוקים הוא עקשן. אז מה הוא עושה? מה שכל אל נורמלי היה עושה בשלב הזה – מציף את כל היאור בדם. אבל לפרעה לא אכפת, כי יש לו סטוקים של שמפניה ורודה ואוויאן במחסן. לאלוקים אין ברירה, והוא מוריד על מצרים מיליוני צפרדעים שמכסות את הרחובות בקרקורים איומים. האזרחים מתחרפנים אבל פרעה בשלו. וכך, בזו אחר זו, אלוקינו דופק לפרעה מכות בנוסח דצ״כ עד״ש באח״ב, מלוות במופעים אורקוליים.

תכלס, פרשת וארא מדברת על השתעבדות, אבל מעבר למה שנראה במבט ראשון ועל פני השטח. עם ישראל משועבד לפרעה, זה ברור, אבל השיעבוד הכי קשה שלו הוא לאמונה שאין שום תקווה לשינוי. גם משה משועבד: הוא משועבד לרעיון שהוא סתם בנאדם, ולוקח מלא זמן עד שאלוהים מצליח לשכנע אותו שהוא המנהיג האולטימטיבי של העם. אפילו פרעה משועבד – לפינוק שלו, לאגו, לרעיון שהוא כל-יכול וששום דבר לא יכול להפיל אותו. אבל כרגיל, אחותי, כולם טועים. כולם, חוץ מאלוהים.

לכל אחד מאיתנו יש סיפור שהוא מספר לעצמו כל חייו, סיפור שאנחנו כל כך בטוחים בנכונותו, שהוא הופך לשיעבוד לא-מודע. אנחנו ממשיכים לעבוד בפרך כדי לתחזק את הסיפור הזה, לספר אותו שוב ושוב לכל מי שמוכן להקשיב, וגם לכתוב לו עוד ועוד פרקים, כי הוא הופך להסבר המיידי שלנו לכל תקרית. נו בטח, אנחנו נאנחים מדי פעם, that’s the story of my life. לפעמים צריכים לקרות דברים מאוד מטלטלים כדי שנבין שהסיפור שלנו שונה משחשבנו, ולפעמים אנחנו כל כך משועבדים שאנחנו מבינים רק אחרי הטלטול השני.

סיפור יציאת מצרים הוא לא רק על השחרור של עם ישראל מההשתעבדות, אלא גם של משה. משה היה כבד פה – ומי שמתקשה לדבר לא יכול להיות מנהיג, נכון? אז זהו, שזה אפילו הפוך. תחשבי על מנהיגינו בעת הזו, שמשלשלים מהפה כדי לקבל לייקים וריטווטים, על מפורסתמים שיורדים נמוך, על תגובות בוטות של מובילי דעה, על צעקות וקללות, ואחר כך על ההדהוד של כל מה ש״הוצא מהקשרו״ ו״נאמר תחת השפעת אלכוהול״ בטלוויזיה ובעיתונים. תחשבי איזה רעב זה יוצר בעם למנהיגים שישנו את זה, שלמרות הדחף ליישר קו עם השאר כדי להשיג דעת קהל ומודעות בסקרים, מדי פעם גם יחשבו על המשמעות של דבריהם. שמדי פעם יעצרו וישקלו מילים.

אז אחותי היקרה, שתהיה לך שבת עם הרהורים על חופש ובלי שום מכה

כי הגיע הזמן לשנות את הסיפור שאנחנו משועבדים לו, חבל על כל דקה

שנזכור שגם למשה לקח זמן להבין שהוא הרבה מעבר לאיזה מגמגם שרוט,

ושלא נזדקק למכות כדי להתנער ולהאמין שזה לגמרי אפשרי להשתחרר מהעבדות.