"כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, בעלי, אהוד שלח, היה מפקד טייסת קרב וגרנו בבסיס תל נוף, בשיכון משפחות שבתוך הבסיס. שם גם נולדו הילדים שלנו", מספרת יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל תמי שלח. "פינו אותנו מהבסיס, כי הוא היווה יעד אסטרטגי, למלון בנתניה, אבל העדפתי לעבור בינתיים להוריי שגרו באבן יהודה. חברה נוספת מהבסיס עברה אתי יחד עם ילדיה. ביום הרביעי של המלחמה ישבנו על המרפסת בבית הוריי ומכונית צבאית עצרה מול הבית.
"תהינו לרגע אם זה בעלי או בעלה ששבו מהמלחמה, אבל מהמכונית יצא ראש להק כוח אדם בחיל האוויר. במשך שניות ארוכות לא ידענו למי מאתנו הוא בא, אבל הוא ניגש אלי ולא היה צריך לומר יותר. המטוס של אהוד נפל בגזרה המצרית. אמנם לא ראו מצנח שנפתח, אבל התבשרתי שעד שיגיעו רשימות השבויים לא נדע אם הוא חלל או שבוי. כשהגיעו הרשימות בתום המלחמה, התבשרתי שהוא חלל-נעדר. כעבור חצי שנה נמצאה גופתו".
מכונית צבאית עצרה מול הבית. אהוד שלח
שנה וחצי לאחר מותו של אהוד עזבה שלח את בסיס תל נוף ועברה עם ילדיה לבית שקנו ברמת השרון. "בניי היו בני 7 ו-4 כשאהוד נהרג. התקופה בבסיס נתנה לי הרבה כוח. חיבקו אותי והרימו אותי על הרגליים. הטיפול הראשוני בי ובילדים היה יוצא מן הכלל ועזר לנו רבות. שבועיים לאחר שעברנו דירה, הכרתי את בן זוגי, אלמן עם ארבעה ילדים קטנים, הקטנה בת שנתיים. נוצר חיבור מצוין בינינו, וקיוויתי שגם הילדים יתחברו. נדדנו בין בתינו, ולמדנו להכיר את הילדים, שהתחברו כל כך יפה ביניהם, עד שבשלב מסוים הם תהו מדוע לא לאחד בין הבתים. הבנו שאם זה בא מהם הגיע הזמן לעשות זאת. כיום הם מרגישים אחים לכל דבר. בן זוגי היה מנהל בית ספר תיכון בהרצליה, ואני עבדתי כמנהלת אדמיניסטרטיבית של המחלקה לכירורגיה פלסטית וכוויות בתל השומר. יחד גידלנו שישה ילדים -שלוש בנות ושלושה בנים".
שלח מציינת כי הוריו של אהוד הפתיעו אותה מאוד כשעודדו אותה מהר מאוד למצוא בן זוג. "אהוד היה בן קיבוץ רמת רחל והוריו היו ציונים ועובדי אדמה. הם אמרו שהילדים חייבים מסגרת משפחתית. הם קיבלו את בן זוגי בצורה מדהימה וזה עזר לי מאוד. זה נתן תחושה מדהימה וטובה. הם היו לי כמו הורים, לצד הוריי, והיה קשר מאוד מיוחד בין כולנו. אני לא יודעת אם הוריו של אהוד היו חריגים, אבל אני יודעת שלא לכולן זה עבד כך. חברות רבות שלי לא הצליחו בזוגיות שנייה. בה הפרטנר החדש שלנו צריך לדעת שאנו חיות עם העבר. הבעל הקודם שלנו נמצא כל הזמן בבית. אצלנו בבית היו שניים – הבעל שלי והאשה של בן זוגי. באיחוד שלנו כל הנוכחים, ששת הילדים האב והאם, עברו טרגדיות, לכן החיבור היה קל יותר, בשל המכנה המשותף".
שלושת הבנים של שלח הם טייסים בכירים בחיל האוויר. "הבנים הגדולים שלנו הם בני אותו גיל, כך שפתאום היו תאומים בבית. הם התגייסו לצבא באותו היום, לאותו קורס טיס וסיימו אותו יחד. כעבור שלוש שנים התגייס הצעיר לקורס טיס. לבן הגדול יש בן שסיים קורס טיס. יש לי גם נכדה שהיא קצינה בגולני. יש לי 11 נכדים שנולדו בבסיסי חיל האוויר השונים. למרות זאת, אני ישנה בשקט בבית. אני לא בלחץ. הפעם היחידה שבה התפרקתי הייתה ביום הורים לנכד בטייסת. אז ראיתי אותו ממריא ואז נשברתי. היה לי מאוד מאוד קשה לראות אותו ממריא. אבל עוברים לסדר היום ואלה הם חיינו".
11 נכדים שנולדו בבסיסי חיל האוויר השונים. תמי שלח
את פעילותה הציבורית, החלה שלח בפרויקט אלמנה למען אלמנה. "פקדתי עשרות אלמנות בביתן כדי לראות איך אפשר לעזור, סתם לפטפט, לקחת אותן לבית קפה או לגינה, או להיות להן לחברה". לתפקיד יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נכנסה ביולי 2016. "במשך שנים הציעו לי את התפקיד, מכיוון שהייתי מאוד פעילה, אבל שנים רבות הקדשתי לאיחוד המשפחה והייתה לי גם את העבודה שלי. זה לא קל לגדל שישה ילדים. את לא באמת אמא של כולם והוא לא באמת אבא של כולם – לכן צריך למלא את כל התפקידים, אבל הקשר עם הילדים מדהים וכולם הקימו משפחות נהדרות. כשהתפניתי מעבודתי והבנתי שיש לי כוח לתרום ולתת".
שלח סבורה כי בשנים האחרונות חלה תפנית גדולה בציבור, שהחל לקבל את פרק ב' בחייהן של אלמנות צה"ל. "אחת מנקודות המפנה היתה ב-2010, כשהמדינה הכירה בכך שגם לאחר נישואיהן יש להכיר באלמנות צה"ל. חלה תפנית בהכרה של העם באלמנות שנישאו בשנית. אני חושבת שהיום הציבור מקבל זאת בצורה שונה, באהדה, הוא מחבק ומעודד זוגיות שנייה.
"אנחנו האלמנות חיות עם הזיכרון יום יום, ופתחנו דף נוסף לצד הקודם, זה לא בא במקום. שום דבר לא נעלם, כולנו עם פרפרים לקראת יום הזיכרון, כמו גם בחגים אחרים, שמזכירים את בני הזוג. החסר הולך אתנו לאורך כל הדרך, ולומדים לחיות אתו ולהמשיך הלאה, חייבים לטובת הדורות הבאים. צריך ללמוד לחיות עם העבר, ההווה והעתיד יחד. אצלנו בבית תמיד היו אמא ואבא נוכחים-נפקדים, שמדברים עליהם כל הזמן. רק ביום הזיכרון המשפחה מתפצלת, וכל אחד הולך לבדו לאזכרות שלו.
"אין יום שאני לא חושבת עליו"
אורנה (שם בדוי), שגם איבדה את בעלה במלחמת יום הכיפורים, דווקא פחות אוהבת לדבר על העבר, אלא להסתכל קדימה. "הייתי בת 22 כשהודיעו לי שבעלי נהרג מטופלת בילד קטן ובהריון. לאחר הבשורה עשיתי הפלה בחודש חמישי. לא ממש ידעתי איך לעכל את הבשורה. לאט לאט התקדמתי והמשכתי הלאה. מצאתי עבודה במקום שסייע לי להיקלט ולהתמודד, ואז הכרתי את בעלי השני די מהר ונישאתי לו, והוא קיבל את בני כאילו היה בנו. הרגשתי פרגון מצד המשפחה. אני עד היום בקשר עם חלק מהמשפחה של בעלי. אני לא חושבת שמישהו מצפה שתישארי אלמנה, אבל גם לא שיתפתי אף אחד, ואיש לא אמר לי מה עלי לעשות. השאלה היא איזה מחיר צריך לשלם, אבל אני לא מסתכלת לאחור, אני לא טוחנת את זה".
הייתי בת 22 כשהודיעו לי שבעלי נהרג מטופלת בילד קטן ובהריון. צילום: shutterstock
על אף שהיא מעדיפה לא להסתכל לאחור, אורנה מודה שאין יום שעובר שהיא לא חושבת על בעלה. "יש לי ילד ממנו, שאני רואה מול עיניי לשארית חיי, כך שאני לא יכולה לשכוח אותו, אבל חייבים להמשיך הלאה. בימי זיכרון אנחנו הולכים אליו לבית הקברות, יחד עם כל עם ישראל. אבל אני לא הולכת בימים אחרים. יום אחד בשנה הוא מספיק והותר. אני לא היחידה שזה קרה לה, ולצערי אני גם לא האחרונה. זו דרך חיים שלומדים לחיות עמה".
שירי איבדה את בן זוגה כשהיתה בת 19, ועל אף שאמו עודדה אותה להמשיך הלאה, היא מרגישה שהיא לעולם לו סלחה לה על כך שהקשיבה לעצתה. "זו היתה האהבה הראשונה של שנינו. למדנו באותה כיתה, ורק בי"ב ניצתה האהבה. היה לו ברור שהוא הולך לצנחנים, בדומה לאחיו, ולי היה ברור שאין דרך לעצור אותו, על אף שבמידה מסוימת התגאיתי בעובדה שיהיה לי חבר קרבי".
הוא נפל במארב, מירי של צלף, ומת במקום. שירי הייתה באותו הזמן בבסיסה, והמפקדת שלה היא זו שבישרה לה את דבר נפילתו. "שירתי בצפון והייתה לנו גישה לרשימות כאלה, אבל השתדלתי לא להטריף את עצמי. כשהגיעה הידיעה על כך שמת חייל ישנתי, כך שלא רצתי לבדוק את שמו כפי שעשיתי בדרך כלל. אבל המפקדת שלי ידעה את שמו של החבר שלי, וראתה את שמו לפני שהתעוררתי. הם שיחררו אותי מיד, וכשנסעתי הביתה התלבטתי אם להגיע ישר אליו או לעבור בבית. בסוף הצורך בחיבוק של אמא שלי הכריע. כולם כבר ידעו ביישוב שלנו. השמועה התפשטה מהר.
"במהלך השבעה הייתי צמודה להוריו, ובמיוחד לאמו. הייתי שם בת בית, וגם המשפחה המורחבת הכירה אותי. אבל עם תום השבוע, נאלצתי לשוב לבסיס. בכל שבת שיצאתי עברתי גם אצל הוריו וישבתי איתם שעות, לפעמים הזמנתי אותם לארוחת שישי אצל הוריי, אבל הם מיעטו להגיע. עד שהשתחררתי זו היתה השגרה שלי. החופשות שלי הוקדשו למשפחה שלי ושלו בעיקר".
המפקדת שלי ידעה שהוא מת לפניי. צילום: shutterstock
אבל אז הגיע השחרור ואתו התהיות לגבי העתיד. לאחר התלבטות, החליטה שירי להתחיל ללמוד באוניברסיטה מרוחקת מביתה. "כשבאתי להודיע לאמו את הבשורה, הבנתי שזה הרגע שבו היא 'משחררת' אותי לחופשי. היא איחלה לי שאמצא אהבה חדשה וטענה כי הגיע הזמן שאמשיך הלאה. לאחר שהתחלתי ללמוד, מיעטתי להגיע לביקורים אצל הוריי, וגם אצל הוריו. הקפדתי להגיע לאזכרות ביום השנה ובימי הזיכרון, אבל הרגשתי יותר ויותר ריחוק וניכור מצד הוריו".
לבסוף, הכירה שירי את בן זוגה ואב ילדיה בשנתה האחרונה באוניברסיטה. "עבר הרבה זמן עד שהעזתי להתאהב שוב, וכשסוף סוף הרשיתי לעצמי, הייתי אכולת ייסורי מצפון על כך שנטשתי את אהובי הראשון. חשבתי שאם אספר לאמו, זה ייתן לי את הסגירה שהייתי זקוקה לה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לספר לה. לבסוף, היא פשוט ראתה אותנו מטיילים ביישוב באחד הביקורים אצל הוריי, וזה יצא מבחינתי מאוד עקום ולא ראוי. אבל גם שקפצתי לבקר אותם, ולנסות להתנצל על כך שהיא גילתה במקרה על בן זוגי החדש, היא התייחסה לכך בביטול ושמחה על חיי החדשים".
היום שירי כבר לא עולה לקברו בימי זיכרון וביום השנה למותו, אלא מגיעה לבדה מדי פעם. "יכול להיות שזה לגמרי בראשי, אבל התחושה שלי היא שאמו לא רוצה שאהיה שם, שקשה לה לראות אותי כתזכורת למה שהיה יכול להיות. חברי ילדות שלנו טוענים שאני מלעיטה את עצמי בשטויות, ושהיא תשמח, אבל קשה לי להגיע לשם ולעמוד מולה. אני מרגישה שאני נותרתי כמין תזכורת כואבת למה שהיה יכול לקרות אם הוא היה חי. ברור שאם הוא לא היה נהרג, יש סיכוי סביר שלא היינו יחד היום בשל נסיבות החיים, אבל מבחינת הוריו הזמן עצר מלכת, ואני נותרתי אהבתו הנצחית".