בואי אחותי, כי בפרשת "בוא״ משה חוזר לפרעה אחרי שבעה סיבובים של דם, צפרדע, כינים, דבר, שחין וכל זה, ואומר לו – אז מה, אחי, אתה מפ-פרגן לנו איזה ׳שלח את עמי׳?
פרעה כבר קצת בלחץ בשלב הזה והוא מנסה למשוך זמן ואומר – תזכיר לי מה הדרישות שלכם?
משה אומר ל-ל-לעשות את ליל הסדר במדבר באווירה פראית בחסות מאסטרשף ואייל שני.
'אבל ליל הסדר זה על יציאת מצרים ועוד לא אמרתי שאתם יכולים לצאת'! פרעה מתעצבן, זורק את משה מכל המדרגות, ואלוהים כבר מתחיל לאבד סבלנות. אז פור-דה-רקורד הוא מתקתק עוד מכת חושך, וכך לכל מצרים מורידים את השלטר, ורק בשכונה של העבריים הפרוטקציונרים יש אור ואינטרנט וקליטה כאילו לא קרה שום דבר.
אחרי שלושה ימים החושך כבר כל כך סמיך שפרעה סוג של נשבר, ומסכים לשחרר את בני-ישראל אבל רק בתנאי שישאירו לו את הצאן שלהם. אלוקים נאנח ומפטיר – טוב, נראה לי שאין ברירה אלא להעלות פה קצת את הרף.
בקיצור, בראש חודש ניסן אלוהים אומר למשה – שמע, אני הולך לעשות סיכול ממוקד לכל הבכורים במצרים, אז כדי שלא יהיו פאודות, שכל היהודים ימרחו דם על המשקוף ואז אני אפסח על הבתים שלהם.
סחתיין על הרעיון היצירתי אלוקים! אומר משה, ומה נסגר עם העברית המליצית הזאת – אפסח?
ואלוקים עונה – מה אתה רוצה מושיקו, ככה כולם מדברים בתנך.
בחצות הלילה אחד-אלוהינו מכה את הבכורים בכל בתי המצרים, כולל הארמון. כשפרעה מאבד את בנו הבכור, הוא נשבר. ב-2% הבטרייה שנותרו לו הוא מסמס למשה – יאללה, עופו לי מהעיניים, אתם והצאן הדוחה שלכם! היהודים מנצלים את המומנטום, אורזים מהר, ולא מספיקים אפילו להתפיח את הבצק. וכל זה, כדי שכל הכופרים יבינו סוף סוף שאלוהים תמיד צודק.
אנחנו כבר בפרשה השנייה של ספר שמות, ספר שמתחיל בהתעסקות די אובססיבית במשה ובפרעה. שניהם מתגלים כטיפוסים שיודעים להיות עקשנים, אבל אחד מצטמק ואחד מתחזק, כי רק לאחד מהם יש גיבוי מאלוהים.
יש סימבוליות גדולה בסיפור מאבק הכוח ועשר המכות. בעצם, משה ופרעה נמצאים שניהם בתוכנו, וכל אחד מנהיג אותנו לכיוון אחר. משה הוא המנהיג הטוב, הרגיש, קצת מסוכסך ומדוכדך, מגמגם ואינו מספיק בטוח בעצמו. פרעה, לעומתו, הוא המנהיג השליליסט, מלא האגו, שמוריד לנו פקודות נחרצות בעודו נוזף בנו שאנחנו לא שווים כלום, ובעיקר מקטין ומגביל אותנו.
משה מלא ספקות והתלבטויות למרות שהוא טוב ויש לו המון פוטנציאל. פרעה נחוש ועקשן, לא יודע להקשיב ויש לו ביטחון-יתר שחבל על הזמן. כשמשה מצליח להתעלות עצמו ולהתעקש למרות הקשיים והגמגום, הוא מנצח את פרעה, ואז אנחנו יוצאים ממצרים.
פרשת בוא היא כמו החיים עצמם: כשאנחנו מצליחים להשתחרר מכבליו של האגו השתלטן שאוסר אותנו בפחדים, שכולא אותנו בתוך האמונה שלא נצליח כי אנחנו לא מספיק שווים, אנחנו מתחילים מסע של מימוש עצמי. זה מסע לא קל, אבל מלא משמעות. אנחנו מתפתחים, לומדים ומתעלים על עצמנו, וכך מקבלים את התורה. מוצאים את ייעודנו גם אם הוא כרוך בהליכה ארוכה ומייגעת במדבר הצחיח, והולכים את השביל שנועדנו ללכת, לטוב ולרע.
אז אחותי, שתהיה לנו שבת שבה נזהה בתוכנו את משה ואת פרעה
ונכריע את המאבק בכך שניתן לכל אחד מהם את הכוח שמגיע לו.
שבת שבה לא תתבאסי ממה שלא הצליח, אלא תאמיני ביכולותיך וכך תגדלי ותגבהי
כי משה המגמגם שבך יפסיק להקשיב לאגו השליליסט ויתחיל לתת מקום לחלקיק האלוהי.