שוּגוֹן שלי היא מה שנהוג לכנות "מלח הארץ" בלי שמץ של ציניות. בחורה של מֵעֶבר, אחת שחולמת בגדול ובעיקר מגשימה, שרואה את האחר, יהיה אשר יהיה, ותמיד תמצא את הזמן לעשות למענו, להתנדב ולתרום, רק כדי שיהיה טוב יותר לחיות במדינה הקטנה והמשוגעת שלנו במזרח התיכון. כמוה, גם הקשר שלנו הוא מסוג החברוּת שיש רק פעם בחיים. כזו שפשוט נועדה לקרות, שחוצה את הגבול בין חברוֹת לאחיוֹת, או כמו שאנחנו החלטנו – 'אחיות מבחירה'. כזו היא הילה, 'שוּגוֹן', החברה הכי טובה שלי, זו שיודעת עליי הכל, שמבינה אותי בלי מילים, שאומרת תמיד את הדבר הנכון ויודעת גם להיות שם בלי מילים. צריך הרבה מאוד מזל כדי לזכות בחברוּת כזו, גם אם היא נקטעת באיבה. גם אם לבחורה הזו של המֵעֶבר, לא היה מספיק זמן להגשים הכל, גם אם למעשה היו לה רק 20 שנים ו-8 חודשים.
כמה חמקמק הוא הזמן. 6 שנים עשויות להישמע כפרק זמן מכובד, אולי משהו שמתקשר עם צעדיו הראשונים של ילד שנכנס מהוסס לכיתה א'. במקרה שלי, עברו 6 שנים וחודש ימים לפני ששתי מילים שינו את מסלול חיי: 'הילה מתה', פשוט וקר. עד אז, לא חושבת שבאמת הבנתי את העוצמה ההרסנית שבמילה. שתי מילים שטמנו בחובן, כך למדתי, תהומות של כאב וריקנות שאין מספיק מילים לתאר. כי 'הילה מתה', אומר שחלק נכבד ממני נקבר יחד איתה, שהתכניות המשותפות שלנו, המפורטות לעייפה שרקמנו במספר לא מבוטל של שיחות אל תוך הלילה, ירדו לטימיון. שכל הדברים הגדולים שחלמה לעשות, ולבטח הייתה דואגת להגשים, הפכו צוואה לא כתובה שכעת אנו נושאים בגאווה וכאב על כתפינו.
הילה בצלאלי ז"ל ואביגל הילה ריבקין. מתוך האלבום האישי
עד אז גם לא תפשתי עד כמה כואבת הריקנות, כי איך משהו שלא קיים יכול להכאיב? וכמה שהוא יכול. ה'אין' מפלח את הלב גם כשהוא כבר מרוסק לרסיסים. היום, כשאני מוצאת את עצמי מרפרפת מדי פעם על הקטע הקצר שקראתי בהלוויה, זה בעיקר מעלה בי גיחוך, כי אני מבינה כמה לא הבנתי. הגעגוע שחשבתי שהרגשתי, אי-אז ב-18 באפריל 2012, בערך בשעה 20:00, כשניסיתי למצוא את המילים, ובעיקר את הילה, בחדר שלה, לא היה אפילו הקדמה לעתיד לבוא. שום דבר לא יכול היה להכין אותי לזמן שממשיך ללא רחם, לחיים של התמודדות מתישה, לרגעי שמחה שלנצח יהיו מהולים בעצב, לימים שלמים של מסעות שכנוע עצמי שמדובר רק בסיוט ארוך וכשיגיע הבוקר אפקח את עיניי, אחייג את המספר המוכר ואזכה סוף-סוף למענה מצדו השני של הקו.
למרבה האירוניה, אותו 'אין' הוא גם הסיבה לסופה הבלתי נתפש של הילה, דווקא שלה. הרשלנות, שהופכת בצעדי ענק למכת מדינה, לא פסחה על המגרש הביתי שלנו. הרשלנות חשפה את פניה הכעורות דווקא במקום ובזמן שאמור לסמל את האצילי, היפה והטוב. רשלנות פושעת היא שגבתה את חייה של הילה, שוּגוֹן שלי, שהפכה בן לילה ל"סגן הילה בצלאלי ז"ל". שורת מחדלים ארוכה ומקוממת שהשכל הישר מתקשה לקבל, פצעה שני חיילים נוספים וצילקה מעגלים רבים מספור.
כמיטב המסורת של תרבות ה"יהיה בסדר", ההתנערות מאחריות לא איחרה לבוא, רק הצדק הוא שמתעכב, כבר 6 שנים וחודש ימים. ובזמן שגלגלי הצדק טוחנים לאט, נשים וגברים נוספים נכנסים לסטטיסטיקה מנוכרת של מוות שניתן היה למנוע, ככל הנראה בעשיית המינימום הנדרש. זה, אגב, מה שמפחיד אותי יותר מכל במפלצת הרשלנות, הקלות הבלתי נסבלת שבה. כי לרצח, אכזרי ככל שיהיה, אולי יש מניעים, גם אם מעוותים, שאפשר להתחקות אחריהם או להתריע מפניהם, לא כך ברשלנות, שאינה אלא התגלמות הבנאליות של הרוע. מגיפה שקטה של אדישות, או יוהרה, אם תרצו.
במספר הזדמנויות הבטחתי, להילה ולעצמי, שהיא תהיה האחרונה שתחתום את הרשימה המיותרת של החיים שאבדו לריק. רציתי שהמדינה והחברה שכל כך היו חשובות לה, שעדיין חשובות לי, יבינו שעל רשלנות משלמים – והמחיר תמיד יקר מדי. לא הצלחתי לקיים את הבטחתי, תמונות של פנים זרות מציפות את ראשי, ידיעה רודפת ידיעה; אסונות בנייה, תאונות דרכים, נזקים סביבתיים מעשה ידי אדם, רשלנות רפואית ואטימות ממסדית – זה בכל מקום. עוד לא עבר חודש מהאסון בנחל צפית, בו נוספו לרשימה עוד 10 שמות. 10 'תמונות אחרונות' ומכל אחת מהן ניבטת אליי דמותה של הילה; עולם שלם של ערכים, אצילות נפש ונעורים שבאו פתע אל סופם.
הילה אולי לא תחזור, וכבר לא תהיה האחרונה בשרשרת. אבל אני בוחרת להמשיך להאמין במערכת הצדק, גם אם אין ביכולתה להציע מזור לחלל הכואב שהותיר בי האבדן הפרטי. משפחת בצלאלי האמיצה, חבריה ומוקירי זכרה – כולנו יחד עושים כל שביכולתנו להמשיך את דרכה ומורשתה של הילה, להנציח אותה כפי שפעלה תמיד בימי חייה בעשייה לטובת האחר והחברה. עבורי זו הדרך היחידה להבטיח שכמו בחייה, גם במותה היא מוסיפה להאיר את דרכי, להתקיים בי ולצדי, באינסוף ומעבר.
*****
גזר הדין הסופי בפרשה ניתן הבוקר- על המהנדס אורן ורשבסקי נגזרו שעות לתועלת הציבור ומאסר על תנאי, ועל יועץ הבטיחות, יצחק צוקר נגזרו ארבעה חודשי עבודות שירות. אף אחד מהאחראים למחדל לא ייכנס לכלא בעקבות המחדל.