כשמרדכי כהן, מי שהיה המנכ"ל לשעבר של השר אריה דרעי – הזהיר ש"אנחנו לקראת שנים אפלות שבהן אם ראש עיר לא יתיישר עם השלטון – הוא יחטוף", החסרתי פעימה. איך נוהגים לומר? המציאות מתעלה על כל דמיון. אז לפעמים, התחזיות יכולות להיות אפילו איומות עוד יותר כשהן מתממשות בחיים עצמם. ההתבטאות הזו גרמה לי לזעזוע מוחלט. על השלכותיה של הרפורמה המשפטית דובר המון; אבל פתאום הכתה בי התובנה, שיכול מאוד להיות שאפילו מי שיוצאים לרחובות ופוקדים את ההפגנות וההתארגנויות באופן קבוע – מסתכלים על הדברים במאקרו, ולא מבינים לעומק את דבריו של כהן, כשהוא מתייחס בעיקר דבריו בכלל לראשי הרשויות המקומיות.
"אנחנו לכאורה חושבים שיש פה איזשהו מאבק איתנים בין שלוש רשויות. מחוקקת, מבצעת ושופטת – וזה הריב הגדול מעל הראש שלנו. אבל לא מספרים לנו את הסיפור האמיתי – שישנה רגל רביעית בשולחן הזה – השלטון המקומי" אמר כהן בריאיון להסכת "העיר שלי", בישראל היום.
אני, שכיהנתי במשך 15 שנה בהתנדבות כחברת מועצה ביישוב שוהם, בו בחרתי להקים את ביתי ולגדל בו את ילדיי, שבוחרת היום להתמודד על התפקיד המשמעותי ביותר שקיים כי הוא משפיע על חיים של רבבות אחרים: ראשות מועצה, נחרדת מעצם המחשבה שתכתיבים ושיקולים זרים ייכנסו אל מערך הניהול של המועצה שלי. נוסח "אמור לי מי הציבור שלך ואומר לך למה אתה זכאי ואיך אוכל להטיב או להזיק לך". וזו, למעשה, משמעות הדברים.
בישראל פועלות 250 רשויות מקומיות. 200 מהן נמצאות תחת שליטה ישירה של תכתיבי השלטון המרכזי. כשאני חושבת על זה במבט ביקורתי לאחור, אני נחרדת כפליים כי אני מבינה שאם הובלח אל חיינו "חוק הארנונה", אנחנו כבר בעיצומם של תהליכים מקבילים שמשפיעים על חיינו באופן ישיר בהם, בין היתר, התפרקותה של המדינה מהיכולת שלה להעניק לנו שירותים. ראשי הראשויות הצליחו להוכיח למדינה שכשהם נדרשו להעניק מענה ממוקד ומותאם צרכים, כמו למשל בקורונה, הם עשו את זה כמעט באופן מושלם, ואין סיבה להחזיר את ההתקדמות המשמעותית הזו לאחור. רשות מקומית היא גוף אזרחי שפועל למען התושבים שבתחומו, שרואה באופן הכי מדויק ואמיתי את הצרכים של הציבור שלו. מי שיושב בראשו יודע בדיוק לאן יידרש איזה תקציב ואילו תכנים או רעיונות יתקבלו בברכה בקרבו, ואילו לא. הוא ידע לנהל ברגישות את האיזון הנדרש בין חברי הקהילה, הזרמים, המגזרים והאוכלוסיות שחיות בתוכו כדי שחלילה לא ליצור זעזוע שיחלחל ויפרק את הבית שלו מבפנים.
ביישוב שלנו, שוהם, יש 150 אימהות שלא יוצאות בבוקר לעבודה כי אין להן פעוטון להכניס אליו את התינוק שלהן. זה אבסורד! יש פריצות לבתים וגניבת רכבים בנתוני שיא שלא נרשמו כמוהם בעבר – ואפילו סיירי יחידת הג'יפים של המתנדבים לא מספקים אפקט מרתיע. יותר מזה, המדינה לא מסוגלת לספק לנו שירותי תחבורה כמו שצריך בתוך הישוב, ממנו ואליו – מצב המחייב אותנו להפעיל מערך שאטלים על חשבון קופת המועצה. ועוד לא דיברנו על זיהום האוויר שתושבי שוהם סובלים ממנו בשל שריפת המתכות והברזל הלא חוקית ביישובים הסמוכים.
לא מדובר בהפרדות ישראל ויהודה, מדובר בניצול הכרחי של כל ראשי הרשויות את העת הזו, לטובת הפיכת המודל הניהולי במדינה: העניקו ליישובים עצמם יותר סמכויות, יותר תקציבים ואת האפשרות להתנהל כאוטונומיה על כל המשתמע – והמצב ישתפר פלאים ובאופן מידי בכל פרמטר. ראשי הרשויות צריכים לעמוד בעת הזו כחזית אחידה ולדרוש זאת מהמדינה – לעמוד על ההזדמנות להתנהל כמי שמתפעלים יחידה עצמאית. למען כולנו.
כותבת הטור היא דפנה רביד רבינוביץ, מתמודדת על ראשות מועצת שוהם