ימים ספורים לאחר שהוכרז על קיצוץ רוחבי בשכר עובדי המדינה, נחתם הסכם בין הסתדרות המורים למשרד האוצר שמצמצם את הפגיעה בשכר המורות. ההפחתה המקורית שתוכננה – עד 860 ש"ח למורה ותיקה – צומצמה לכ־270 ש"ח. במקום הקפאת קידום בדרגה, הופחתה קצובת ביגוד ב־91 ש"ח, והקפאת הוותק הוגבלה לארבעה חודשים בלבד.
אך גם ההסכם המעודכן רחוק מלענות על הצרכים האמיתיים של המורות ושל מערכת החינוך. הוא אולי מקל מעט את הכאב, אך לא מתקן את העוול. כי במדינה שבה 91% מהמורים הן נשים, הפגיעה בשכר המורות היא לא רק קו תקציב – אלא ביטוי להפליה מגדרית מובנית. בזמן מלחמה, כאשר רבות מהן גם נושאות לבד את נטל התא המשפחתי, מדובר במהלך מסוכן כלכלית וחברתית. אם ישראל רוצה חוסן לאומי – היא לא יכולה להרשות לעצמה לזלזל במורות.
בעוד שבכנסת ובמשרדי הממשלה מדברים על סדרי העדיפויות בתקציב המדינה, אחת מהקבוצות שנפגעות פעם אחר פעם היא קבוצה של נשים עובדות, אקדמאיות, מקצועיות – שמחזיקות על כתפיהן את אחת ממערכות השירות הציבורי החשובות בישראל: מערכת החינוך. כמעט כל ילדה וילד בישראל פוגשים מורה מדי יום. ולמעלה מ־90% מהמורות האלה הן נשים. כאשר מקצצים בשכרן, מעבירים להן – ולנו – מסר ברור: העבודה שלכן פחות חשובה. פחות נחשבת. פחות ראויה.
לפי נתוני הלמ"ס ל־2023, 91% מהמורים בבתי הספר היסודיים הן נשים, ובמערכת כולה שיעור הנשים עומד על כ־80%. מדובר בכוח עבודה רחב, חיוני, מסור – אך כזה ששכרו נמוך בממוצע, תנאיו נשחקים, והיחס שהוא מקבל ממקבלי ההחלטות מעיד יותר מכל על היחס כלפי נשים עובדות במקצועות ה"חינוכיים־מטפלים". דו"ח משרד החינוך מ־2022 מצביע על כך ששכר מורה מתחילה נע סביב 8,000–9,000 ש"ח ברוטו לחודש – שכר שאינו משקף את ההשקעה, ההכשרה והאחריות העצומה הנדרשת מהתפקיד. כאשר מדובר במקצוע נשי כל כך, אי־אפשר להתעלם מההשלכות המגדריות של ההתעלמות התקציבית.
הפגיעה הכפולה: גם בבית, גם בכיתה
מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", מאות אלפי אנשי מילואים גויסו מחדש – רבים מהם גברים שהם בני זוגן של המורות. כך, נוצר מצב שבו נשים רבות מוצאות עצמן נושאות לבד את נטל התא המשפחתי – מפרנסות יחידות, מתמודדות עם חרדות ילדים, עבודת הוראה, ותלמידים הזקוקים ליציבות. הקיצוץ בשכר המורות בתקופה זו אינו רק טעות – הוא עוול חברתי וכלכלי. לפי נתוני הביטוח הלאומי, חלה עלייה של 19% בבקשות לתמיכה חד־הורית מאז אוקטובר 2023. רבים מהמקרים הם נשים שהפכו, הלכה למעשה, ל"מפרנסות יחידות זמניות". הפגיעה בהן – היא פגיעה בחוסן המשפחתי של ישראל.
חינוך בזמן חירום הוא תשתית לאומית.
דווקא בעתות משבר, מתבררת מחדש חשיבותו של החינוך – לא רק כמסגרת לימודית, אלא כמרחב יציב, רגשי, בטוח עבור ילדים ומשפחות. מורות הן לא רק כלי להעברת חומר – הן מנהיגות חינוכיות. הן שמייצבות שכונות, קהילות, ומאפשרות להורים לצאת לעבודה (או למילואים), בידיעה שהילדים בידיים טובות. מחקר של ה-OECD קובע כי השקעה במערכת החינוך בגיל הרך והיסודי היא מההשקעות הכלכליות עם התשואה הציבורית הגבוהה ביותר. במילים פשוטות: אם נזניח את המורות עכשיו, נשלם על כך – תרתי משמע – במשך שנים קדימה.
בלי שוויון מגדרי – אין כלכלה יציבה
דו"חות של מקינזי ובנק ישראל מצביעים בעקביות על כך שצמצום פערי השכר בין נשים וגברים יכול להוסיף עשרות מיליארדי שקלים לתוצר הלאומי מדי שנה. אך כל עוד המקצועות הנשיים – ובראשן ההוראה – נשארים מאחור מבחינת תגמול, לא נוכל לדבר באמת על שוויון או על מיצוי הפוטנציאל הכלכלי של המשק.
הפגיעה בשכר המורות אינה רק סוגיה של עובדי ציבור. היא לא "בעיה מגזרית". היא תמרור אזהרה לחברה שלמה שמבקשת לשרוד – ואף לשגשג – בעת חירום מתמשכת. מדינה שרוצה עתיד – חייבת להתחיל בכיתה.
כותבת הטור היא מיכל מטס ליטמנוביץ', מייסדת ומנכ"לית משותפת ב "עבודה שווה"- קידום והטמעת שוויון מגדרי בארגונים