37 נשים צפויות להתמודד על ראשות עיר או מועצה מקומית בבחירות המוניציפליות בחודש הבא [22 באוקטובר], ועוד עשרות רבות ינסו להיות חברות מועצה. אם רק רבע מהמתמודדות לתפקידים השונים ייבחרו, התוצאות עדיין יחשבו למהפכה של ממש בייצוג נשים בפוליטיקה המקומית הנשלטת כיום בידי גברים.
גם על פי ההערכות הפסימיות, ייצוג הנשים ברשויות המקומיות יגדל בכל שדרת התפקידים. אולם כבר כעת, בעצם מספרן הגבוה של המתמודדות, ניתן להצביע על שינוי דרמטי בשני היבטים: ברצון גובר מצד נשים להשפיע על הזירה המקומית, ובהפיכתן של נשים למותג מבוקש בזירה הזאת,כחלק מהאפקט שיצרה המחאה החברתית בקיץ 2011.
הבחירות המקומיות: שיא של מתמודדות
הפריחה הנשית בפוליטיקה המקומית שמביאה עמה תשע"ד מצטרפת למגמה חיובית שנרשמה גם בפוליטיקה הארצית: 27 חברות כנסת נבחרו בבחירות הכלליות האחרונות, וקבעו בכך את שיא כל הזמנים. לכך יש להוסיף הישג נוסף, שהחל אמנם בכנסת הקודמת, אך הוא עדיין ראוי לציון: שלוש נשים עומדות בראשות מפלגות – ציפי לבני יו"ר התנועה, שלי יחימוביץ יו"ר העבודה וזהבה גלאון יו"ר מרצ.
ללבני תפקיד מרכזי בממשלת נתניהו, כשרת משפטים, כאחראית על המו"מ עם הפלסטינים וכחברה בקבינט המדיני-ביטחוני המצומצם. בזירה אחרת, יחימוביץ' מנהלת קרב בלימה מרשים מול קואליציה של גברים שהתאחדו כדי להדיח אותה בפריימריז בנובמבר. גלאון הצליחה להחזיר לחיים מפלגה שעמדה להיעלם מהמפה הפוליטית, והונהגה בשנים האחרונות בידי גברים. כעת הסקרים מנבאים לה 12 מנדטים.
אמנם יש עדיין גם חצי כוס ריקה: רק רבע מחברי הכנסת הן נשים, וסביב שולחן הממשלה יושבות רק ארבע נשים מתוך 22 שרים. כמו כן, בישראל של 2013 קיימות מפלגות שמדירות מראש נשים מלהיות חברות בהן. לעומת זאת, הסתכלות השוואתית מצביעה על מגמת עלייה בייצוג הנשי בפוליטיקה בכל היבט בעשור האחרון. זה לא מספיק, אבל זו מגמה ברורה וחיובית שיכולה להאיר באור חיובי את שנת תשע"ד על שלל התחזיות המדכדכות שלה בכלכלה, בביטחון ובגילויי הגזענות, הקיטוב, האפליה ושנאת האחר בישראל.
כמעט כל הנשים שנבחרו לכנסת ה-19 בולטות בהישגיהן וברצינותן. מרב מיכאלי, מיכל בירן וסתיו שפיר ממפלגת העבודה, מיכל רוזין ותמר זנדברג ממרצ, פנינה תמנו שטה, עדי קול, יפעת קריב מיש עתיד ושולי מועלם מהבית היהודי – כולן מקדמות בחריצות חקיקה כלכלית-חברתית ואזרחית לצד מחויבות לאג'נדה מדינית. חלקן הפכו לכוח עולה בתוך מפלגותיהן.
בניגוד לרושם שעשוי להצטייר מבחוץ, בכנסת לא מרחפת רוח סקסיסטית. התופעות האלה הן בשוליים. שיתופי הפעולה של גלאון ויחימוביץ' עם ראשי המפלגות החרדיות ידועים ומתקיימים כל העת. אפילו משה גפני ויעקב ליצמן מיהדות התורה התבטאו בעבר שלא תהיה להם בעיה לתמוך באשה לראשות הממשלה, והם גם התכוונו לכך.
אחרי התפטרותו של אהוד אולמרט מראשות הממשלה ב-2008, כשלבני ניהלה מו"מ עם החרדים בניסיון להרכיב ממשלה במקום ללכת לבחירות, היא לא נפסלה על ידם בגלל היותה אשה. המאמצים כשלו כי היא לא הסכימה לתנאי שהציבו בפניה לביטול הקיצוץ בקצבאות הילדים. אילו היתה נעתרת לחרדים, לבני היתה הופכת לראש ממשלה.
בבחירות 2009 הציבור הישראלי הראה שוב (אחרי ניצחונות "המערך" בראשות גולדה מאיר בבחירות 69' וב-73') שאין לו בעיה עם אשה בראשות הממשלה, והעניק לה מנדט אחד יותר מאשר לנתניהו. אולם גם הפעם לבני לא הצליחה להרכיב ממשלה, בשל היתרון לגוש הימין והסיכום של החרדים עם נתניהו שיתמכו בו. לבני פספסה פעמיים, אולם באף אחד מהמקרים לא היה עניין מגדרי.
הדוגמה של לבני מלמדת כי הציבור הישראלי מוכן להעמיד אשה בראשות הממשלה למרות המורכבות הביטחונית של מדינה כמו ישראל. באותה נקודת זמן הישראלים נטו לסמוך על ציפי לבני הרבה יותר מאשר על שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, שהוביל בבחירות 2009 את ראשות העבודה וכינה אותה בלעג "ציפורה" כדי להדגיש לשלילה את מינה (הערה שהסבה לברק נזק, כי נתפסה כלא עניינית).
כשמסכמים את העשור האחרון בפוליטיקה, ניתן לזהות מגמות חיובית בייצוג הנשי: אשה שהיתה קרובה מאוד לראשות הממשלה, נשים בראשות מפלגות מרכזיות, עליה במספר חברות הכנסת, וכעת המהפכה השקטה של הנשים בפוליטיקה המקומית. אם מרחיבים במעט את המעגלים גם מעבר למגרש הפוליטי, ניתן לצרף לרשימה גם את מנהיגות המחאה החברתית, ובראשן דפני ליף שנחשבת עד היום ללב ולסמל של המחאה.
יש לקוות שגם הבחירות הקרובות לרשויות המקומיות יהוו ציון דרך חשוב עבור הנשים בפוליטיקה. ככל שההישג יהיה גדול יותר, יותר הוא ישמש תשתית עתידית לעלייה נוספת בייצוג הנשים בפוליטיקה הארצית, בכנסת ובממשלה.
פורסם במקור באתר Al-monitor