מאבק העובדות הסוציאלות: מאבק של נשים
כעובדות הסוציאליות החלטנו שזהו, נמאס לנו, אנחנו יוצאות לשביתה. הפעם תהיה זו שביתה נחושה, בלתי מתפשרת, אמיתית.
אז למה בעצם? כי מאז 1994 לא עודכנה טבלת השכר שלנו, לפיה מחושב שכר הבסיס, ולעובדת סוציאלית מתחילה זה מתחיל מ-2,299 ש"ח לחודש, למשרה מלאה. כמובן שאנחנו מקבלות השלמת הכנסה לשכר מינימום, אבל המשמעות של זה שגם אחרי התקדמות בוותק ו/או בדרגות – השכר נותר מינימום, רק ההשלמת הכנסה בתלוש מצטמצמת.
כן, זהו מצבן של העו"סיות המועסקות בשירות הציבורי, עוד לא הגענו לאלו בשירותים המופרטים, שם במרבית העמותות והארגונים המצב קשה בהרבה.
התרגלתם לא לשלם לנו
הגענו למצב הזה בעיקר בגלל המעמד המקצועי שלנו. בגלל היות 90% מאיתנו נשים. עובדת סוציאלית, בדומה לאחות, מורה, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פיזיותרפיסטית, פסיכולוגית, כולנו מקצועות נשיים.
אלו הם מקצועות שנולדו רק לאחר המהפכה התעשייתית, עד אז כל צרכי היחיד מולאו בתוך הבית, המשפחה, העיירה: היתה מיילדת אזורית ורופא אלילים, הקהילה התגייסה לתמוך ולסייע לחבריה בעת מצוקה או משבר.
לא היה צורך "לקנות" את השירות הזה. החברה לא הייתה רגילה לשלם על כך, דבר אשר גרר אחריו תשלום נמוך עבור המקצועות הללו. המהפיכה התעשייתית בישרה את יצירתה של ההפרדה המגדרית בשוק: הגברים בעבודה והנשים במשק הבית.
הפרדה זו היא הבסיס לתפיסה שעבודה של נשים היא לא באמת עבודה; הן עושות זאת מתוך אכפתיות, דאגה, אלטרואיזם - אבל לא כדי להרוויח שכר הוגן. זהו הבסיס הרעיוני ל"משכורת שנייה", המונח המעליב והמבזה הזה שאיתו אנו צריכות להתמודד מדי יום.
מאותן הסיבות גם המשרות של העו"סיות הן על פי רוב משרות חלקיות. הממסד הגברי קבע שנשים יעדיפו לעבוד בחלקיות משרה כדי לחזור הביתה לילדים מוקדם. מישהו קבע, אז נשים עושות.
האם אותן נשים עובדות נשאלו להעדפותיהן? האם מישהו שם למעלה בירר איתנו מה הצרכים התעסוקתיים שלנו? או דאג ליצירת אלטרנטיבות דוגמת מעונות יום מסובסדים משמעותית והקלות במס לנשים עובדות, גם בדרגות השכר הנמוכות?
ומה קורה עם אמהות חד-הוריות? נשים גרושות שבחרו לפרנס את עצמן בכבוד יש גם בקרב עובדות סוציאליות. ומה עם מיעוט גברי שבחר בכל זאת לעסוק במקצוע נשי? ואולי גם משפחות חד מיניות. האם כל אלו אמורים/ות להסתפק ב"משכורת שנייה" ושוק עבודה בלתי אפשרי על טהרת המשרות החלקיות?
מטפלות בחלשים ובנשים
מרבית האזרחים הפונים אלינו הם אזרחיות. כחלק מתפקידן המסורתי כמטפלות בבית ובילדים, האימהות הן אלו שלרוב מגיעות לעובדת הסוציאלית. הן גם אלו שמתמודדות עם ילדים עם צרכים מיוחדים, מתמודדות עם אלימות מצד בני זוגן, הן אלו שמתמודדות עם טיפול בהורה סיעודי או באח מבוגר המתמודד עם נכות או פיגור.
הן מחזיקות את כל משק הבית כל כתפיהן. בנוסף, עקב המבנה של שוק העבודה ופערי השכר בין נשים לגברים, מרבית הנזקקות לעזרה כלכלית הן נשים, לרוב עובדות אשר אינן מצליחות להתפרנס כראוי.
הזלזול והפגיעה של המדינה באוכלוסיית העובדות הסוציאליות הוא גם הזלזול באוכלוסיית הנשים הנעזרות בשירותי הרווחה. המקום הנמוך של שירותי הרווחה בסדר העדיפויות הלאומי, אם כן, מביא לפגיעה כפולה בנשים- העובדות והפונות.
שר האוצר, ראש הממשלה, וקובעי המדיניות בישראל עדיין לא הפנימו כנראה שיש משפחות שלא מתנהגות על פי החוקים שלהם. אולי הם גם לא מבינים שהיום יש נשים שיודעות את זכויותיהן, ומתכוונות להלחם על מעמדן, והיום גם על שכרן.
מאבק העובדות הסוציאליות הינו חלק מהמאבק על שוויון מגדרי בישראל. מאבקנו הוא מאבקה של החברה הישראלית, הזועקת לשים קץ להדרת נשים אל מחוץ למרחב הציבורי, הזועקת לשוויון בין המינים, הזועקת לתת יחס הוגן לנשים וגברים.
במקום להחליש נשים ולדחוק אותן לשוליים – אנחנו קוראות להחזיר אותן למרכז, להתייחס אליהן כראוי, ולתגמל אותן בהתאם להכשרתן, לנסיונן ולדרישות התפקיד, ליצור מערכת שנותנת מענים הולמים לכלל הציבור, גברים ונשים כאחת.
React to WordPress