מאת: רוויטל מדר

הרבה פרות קדושות קיימות בישראל. מערכת הרווחה והעובדות הסוציאליות של ישראל בהחלט מהוות את אחת מהפרות הקדושות הללו. בהמשך לכך, האפשרות להעלות את התופעה הרחבה של הוצאת ילדים מהבית על ידי הרווחה על סדר היום של ישראל, היא קשה עד בלתי אפשרית. ככה זה כשהטענות באות כנגד קבוצה שנתפסת כמי שעושה עבודת קודש (חפשו בגוגל את הצירוף ?עובדות סוציאליות ועבודת קודש?. ספק אם יש עוד מקצוע בישראל שזוכה לשם התואר הזה).

מסיבה זו הבחירה של אמנון לוי להקדיש תכנית שלמה לנושא ההשמה החוץ ביתית, בלשון המקצועית, של ילדים מביתם על ידי הרווחה, ולעשות זאת מנקודת מבט ביקורתית היא לא עניין של מה בכך. ואני מקווה שכל אזרחי ואזרחיות המדינה הזו ישבו אתמול וצפו בתוכנית הזו. צפו והבינו שעם כל הכבוד למקצוע של העובדות הסוציאליות ישנה בעיה גדולה כיום במדינת ישראל - שיאנית המערב בהוצאת ילדים מביתם.

מה הופך את הרווחה לפרה קדושה ואת העובדות הסוציאליות לשומרות הסף של הפרה החולבת הזו? התשובה פשוטה: הוצאת ילדים מהבית היא מנגנון שפועל בהצלחה כי הוא משרת שני אתוסים בולטים במדינת ישראל: האתוס הכלכלי של המדיניות הניאו-ליברלית, שבמסגרתה מטרתו של כל עסק היא להגדיל את רווחיו, ולדאוג למשכורות גבוהות עבור המנהלים שלו.

סדר יום כזה מבטיח להפוך גם עמותות, פנימיות ומרכזי חירום לעסקים שעניינם הגדלת רווחים. ככאלה, האפשרות לדאוג לילד הולכת ודועכת. זה לא סיפור על רעים וטובים, זה פשוט איך שהמנגנון עובד. אם מרכז החירום יקבל פחות ילדים, כלומר יגיש פחות חוות דעת מטעם אנשי מקצוע שיאמרו שילדים נמצאים בסיכון ועליהם לעבור למרכז חירום, אז התקציב של מרכזי החירום עלול להיפגע. אנשים יפוטרו, ומי יודעת, אולי המשכורות השמנות שהוזכרו אתמול בתכנית (מאות אלפים בשנה) יצומצמו. פחות ילדים זה פחות כסף זה פחות כוח. ככה זה בעולם הקפיטליסטי.

אתוס נוסף שנכנס פנימה הוא זה של טובת הילד, והזכות להורות כמו גם לילדות. במדינת ישראל האתנוקרטית, בה סיכוייך להצליח תלויים רבות במעמד, במוצא האתני ובלאום שלך, אין להתפלא שיש מי שנתפסות באופן אוטומאטי כאמהות לא מספיק טובות. אין גם להתפלא שילדיהן וילדותיהן של אלה נתפסים כמי שהסיכוי שלהם לעתיד מזהיר הוא נמוך מראש. במסגרת שתי האמונות הללו הדרך לרמיסת זכויותיה של האם ושל הילד והילדה סלולה.

אם מוסיפות על כך את התפיסה בישראל - שבאה לידי ביטוי בקצבאות הרעב של הביטוח הלאומי, שעניים הם אנשים בטלנים שרק רוצים ליהנות מכסף בחינם ולא לעבוד, אז גם האפשרות לשנות את הסדרים הקיימים מוטלת בספק.

מעבר לנתונים המזעזעים שהוצגו אתמול: 50% מהילדים שמוצאים מהבית נלקחים מבתיהן של אמהות חד הוריות או גרושות; הסיכוי שילד עני יוצא מהבית על ידי הרווחה הוא פי 6 מילד עשיר; ואילו הסיכוי שיוציאו ילד מזרחי מהבית הוא פי 2 מילד אשכנזי; התקציב שמוקדש להשמה חוץ ביתית של ילדים הוא 1.3 מיליארד שקל, ואילו התקציב שמוקדש לטיפול בקהילה, כלומר לשיקום המשפחות, כך שהילד יישאר בסביבה הביתית שלו והמשפחה לא תתפרק עומד על 500 מיליון שקלים.

מעבר לנתונים הללו צריך להסתכל גם על האמונות שמובילות לכך שהמערכת מצליחה לשכנע כל כך הרבה גורמים בצדקתה. הפחד שלנו מהזנחת ילדים, עובד שעות נוספות בהקשר הזה, ולא משנה העובדה שמדובר בהגדרה אבסטרקטית לחלוטין. בריאיון האחרון של הסופרת ננו שבתאי בעקבות ספרה החדש ?ספר הגברים? (גלריה, הארץ), היא סיפרה כי אמה היתה מלבישה אותה בבגדים מטולאים. היינו ?מוזנחים בסגנון היפי כזה?. אילו בגדים אל היו בגדיו של ילד שהרווחה שמה עליו את עיניה, היו סמוכות ובטוחות שבגדים אלה היו מהווים חלק מהתסקיר שהיה נכתב נגד האם. בכל זאת, מה שאצל אחד יכול להתפרש כהיפי, אצל אחרת מתפרש כביטוי להזנחה. וזה נכון להרבה דברים. וזה נכון על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו חיות במדינה שהגזענות משתוללת בה. הגזענות והסקסיזם. כי אין זה מקרי שדווקא ילדיהן של אמהות חד הוריות מוצאים מהבית, ושמשפחות עניות נמצאות בסיכון רב יותר שילדיהן ילקחו מהן לחסות אחרת. ?להורות טובה יותר? עאלק.

תגובתו של שר הרווחה, חיים כץ, אתמול לתכנית היתה מבטיחה מאוד. הוא אמר כי הוא מתכנן שינוי מקיף במדיניות הקיימת. וכי הוא מעוניין להקטין את מספר הילדים שמוצאים מביתם (אחרי ככלות הכל, אפילו מנכ?ל הרווחה לשעבר, יוסי סילמן, אמר אתמול בתוכנית שאפשר לצמצם את מספר הילדים שנמצאים מחוץ לביתם ב-50%). מה שאני לא בטוחה שכץ מבין הוא שבשביל לעשות את השינוי הזה, צריך לעשות שינוי תודעתי. את הכספים הרבים שמוצאים על הילדים שמוצאים מהבית (17,000 בחודש על כל ילד במרכז חירום, עד 10,000 בחודש על כל ילד בפנימיה וכ-5,000 שקל על כל ילד במשפחת אומנה), צריך להעביר למשפחות ולהשקעה בקהילה - בניית מרכזים, סיוע בלימודים, הזנה בבית הספר. בשביל שזה יקרה, בשביל שהממשלה הזו תעשה זאת, היא צריכה להבין שעוני לא נובע מעצלנות, אלא מבעיה מערכתית. כשגברים רבים לא משלמים דמי מזונות, כשקצבת דמי המזונות תלויה בהכנסתה של האם, כשהמדינה מקטינה את תקציבי הרווחה שלה, כשמחירם של גנים בשמים וכך גם מחיריהם של צהרונים, וכשאלימות נגד נשים היא תופעה שלא נלחמים בה בכל הכוח, אין מנוס מעוני.  ואם מוסיפות לכך סטראוטיפים על עוני, וסטראוטיפים על הקבוצות העניות ביותר בישראל: מזרחיות, יוצאות ברית המועצות ואתיופיה - אז למה שהמערכת תעבוד אחרת?

עם כל הכבוד לכל האנשים שמרוויחים מהוצאת ילדים מביתם, יש בבסיס האפשרות של המערכת הזו לעבוד כפי שהיא עובדת, אמונות עמוקות בקשר למי שכן ראוי להיות הורה, ומי שלא. לא במקרה קודם לתופעת הוצאת ילדים מביתם על ידי הרווחה מדינת ישראל חטפה ילדים תימנים מאמותיהם. הלוא אלה לא נתפסו בעיני המערכת כאמהות טובות. זה גם המצב היום. השיטה אחרת אבל האמונה לא השתנתה. ובשביל לשנות את האמונה הזו צריך לשנות את המדיניות הכלכלית של ישראל ואת המרקם החברתי של המדינה הזו.

תגיות