למי שייכת השקיעה הזו?
לפני כמה ימים, בין הדיווחים על הפיגועים, הריבים בין השרים בכנסת, הפרומואים של התוכנית בה מעודדים גיבורי תרבות אלימים, עשיתי מעשה אופייני לשעת אחר צהריים של יום שמשי באמצע החורף: הליכה בטיילת.
הלכתי במסלול הקבוע שלי עד ליפו כשעצרתי לחזות בשקיעה המדהימה.
אנשים- יהודים ומוסלמים כאחד נעצרו ונעמדו. לפתע הכל היה כ"כ פשוט. רציתי לצלם את האנשים (אבל בסוף צלמתי את השקיעה) ולצעוק לכל העולם "רואים, אנחנו בסה"כ יכולים להסתדר." אבל אז השמש ירדה ואיתה האופוריה.
תמיד שאלתי את עצמי- למה אנחנו כאן. ומה היה קורה אם לא היינו כאן. ואיפה כבר כתוב בספר הזה , התנ"ך, הפרק בו כולם חיים בארץ בטוב. יש לנו את אותו אבא! מה זה משנה מי האימא- היום זה מאוד מקובל להיות אחים מהורים שונים.
אז על רקע הים התל אביבי כשמצד אחד מועדון הגלישה הישראלי ומצד שני יפו והמסגד- אף אחד לא חשב יותר מדי. כל עוד יש שקיעות יפות בים אולי אפשר לסדר כאן משהו.
כשמדווחים בחדשות על עוד פיגוע דקירה, עוד מערות מתחת לאדמה אני נזכרת במאמרו של זאב ז'בוטינסקי "קיר הברזל" ייקח שנים עד שעם אחד יסכים לשלטון של עם אחר וכן הלאה. אבל אז עולים הקולות שבכל מקום אחר רצו לרצוח אותנו ואנחנו חייבים ללכת לאן שאלוהים אמר. מישהו חייב להחליט בשבילי- מה לעשות?
בתקופה הקרובה אבחן את חיי בשאלות רבות על יהדות, זכות השיבה, כיבוש, ציונות, צמחונות, אופנה, אהבה נכבה ועצמאות. בנתיים אביט בתמונת השקיעה היפה ולרגע אדמיין שהכל בסדר. אין קיר ואין ברזל. רק ים ושקיעה יפה.





React to WordPress