גם הבוקר, כשנעמוד יחד בבית הקברות, שוב אשאל את עצמי מה עובר עליך עכשיו. איך זה מרגיש לעמוד ליד קבר של חבר שנהרג במלחמה, כשאתה ישבת ממש סנטימטרים בודדים ממנו כשזה קרה. איך מרגישים כשאתה חי אבל הוא מת.

מלחמת לבנון השנייה תפסה אותנו בזמן טיול בספרד. זוג חברים תל אביבי בקשר רציני. רגע לפני, הצרות שלנו היו חדר מעופש ובלי חלון במלון בסאן סבסטיאן, ורגע אחרי - זה היה אם אי פעם תפקח עיניים ותצא מהפציעה הקשה שלך. היה מאוד מפחיד לחשוב שלא תתעורר. ושאם תתעורר, אולי לא תזכור אותי. ושאם תזכור אותי, אולי לא תבין יותר מה מצאת בי. עשר שנים כמעט אחרי, אנחנו משפחה ישראלית רגילה עם שלושה ילדים, משכנתא וחופשות באירוח קיבוצי.

מהרגע שיכולת לקום, מה שאפיין אותנו זה לא לסחוב פצעים, אלא להמשיך ללכת. לא הלכנו לסדנאות התמודדות. לא ביקשנו תו נכה לרכב. אפילו את הדי ג'יי בחתונה שלנו תלינו בעמדת תקלוט גבוהה, כדי שאף אחד לא יעז חלילה "לבקש מיקרופון" ולפצוח בנאום מלודרמטי על הצנחן שנולד מחדש והיום נושא לאישה את בחירת ליבו. וכשהדיג'יי ניסה לדחוף לנו כשיר כניסה לחופה את "ניצחת איתי הכל" של אמיר בניון, צחקנו לו בפרצוף, והעברנו נושא ל"בחולצת פסים" של עברי לידר, שיר על התחלות חדשות, על חופש ועל תחושות גנריות שיכולות לקרות לכל אחד.

עברת תהליך שיקום ארוך. למדת ללכת, למדת להחזיק, לחבוש את הפצעים גם בבית. רסיסים המשיכו לצאת מגופך, ושמרתי חלק מהם עד היום. לא בזבזת רגע על מחשבות פטאליות של 'למה אני נשארתי אבל אחרים הלכו', לא הרגשת כשארית הפליטה, ברגע שהתאפשר לך חזרת להיות ישראלי רגיל, שקט, סולידי, משלם מיסים ועומד דום בצפירה.

גם הילדים שלנו לא ממש יודעים מאיפה באת. כשהיו קטנים, אני זו שסיפרה להם שאבא הוא גיבור שנלחם באריה, ניצח אותו אבל שהאריה שרט אותו. אחר כך סיפרתי שאתה גיבור של מלחמה, אבל לא הרחבתי מעבר לזה יותר מידי. אתה, מצדך, רק אמרת לבן שלנו ש"צנחנים בוכים רק בכותל", אבל היית עושה זאת בכל מקרה.

בכל פעם שהילדים רואים רכב רגיל שחונה בחניית נכים, הם צועקים כי הם למדו שזה לא בסדר, אבל הם לא מקשרים שנכה זה בעצם גם אבא שלהם. כי אולי נפצעת קשה, אבל מהר מאוד חזרת לתפקד יותר חזק ממי שלא נפצע מימיו.

אתה אולי זה שנפצעת, אבל אני זו שכואבת. לנצח אדאג אם לא תענה לי לטלפון למשך זמן שייראה לי בלתי סביר, כי באותו יום של הפציעה לא ענית, ולא משנה כמה פעמים ניסיתי להשיג אותך. במבצע 'צוק איתן' למשל, תכננתי שפשוט נסתגר בבית עד שהכול ייגמר. בעיקר שאתה לא תצא לשום מקום, כדי שלא ישיג אותך טיל והפעם בדרך לעבודה. אך דווקא מבחינתך הימים האלה היו ימי עבודה רגילים. אתה, שידיך, רגליך והחזה שלך מעוטרים במזכרות מקטיושה, גזרת עלי שיגרה, בדיוק כפי שאתה גוזר על עצמך.

ניסיתי לשאול אותך מה עבר עליך שם, בתופת שכמעט אף אחד לא חזר ממנה, אבל אין לך תשובה עד היום לתת לי. אתה נפצעת כל כך קשה שהיית עסוק בעיקר בלנשום, בלנסות לחיות, ולמזלך לא ראית כלום עד שפינה אותך המסוק. זכיתי להכיר ולאהוב את האחרים שהיו שם איתך, אבל לא שאלתי אותם עד היום מה הם ראו, בעיקר כי הבנתי שהם ראו יותר מידי. כשהגיע תחקיר האירוע, קראתי ברפרוף. הייתי ילדה שאספה למזכרת בארגז את כל העיתונים ממלחמת המפרץ הראשונה, אבל על אירועי כפר גלעדי אין ברשותי שום תיק עיתונות.

מה שאני כן יודעת זה שישבתם במחצבה מלאה באבק לבן ואחר כך עברתם והתכנסתם ליד חומה חשופה של בית הקברות של תל חי. גם אתה, כמו טרומפלדור, נפגעת קשה (בין השאר) בידך, הצילו אותה ממש ברגע האחרון, אבל כיום אתה מצליח להרים את שתי בנותינו גם בבת אחת.

במקום שזה קרה, יש לוחיות זיכרון צפופות שמציינות איפה כל אחד ישב כשהקטיושה נפלה. "הנה, אני ישבתי פה", הצבעת לי פעם על נקודת ציון, ממש בין שתי לוחיות. זה היה כל כך בלתי נתפס, שחזרנו מיד לסדר היום. באחת האזכרות התינוק שלנו התחיל לעשות קולות מצחיקים בדיוק כשהקריאו 'יזכור', ונאלצנו לזוז, להתרחק מהטקס.

אבל בגלל שחסר לי הסיפור שלך, מאז אני מראיינת חיילים ומשפחות שכולות כל הזמן. רוצה לדעת מה קרה להם, מה עבר עליהם, מה הרגישו ומה עובר עליהם מאז. מבינה כמה חשובה ההנצחה, אבל לא מצליחה להנציח את הסיפור שעבר עלינו.

כשבא חייל ומספר לי שלמרות שחווה דברים קשים ולמרות שחברים שלו מתו לידו הוא בכל זאת אזר אומץ וחזר שוב לשדה קרב אחר - אני מעריכה אותו מעומק הלב. וכשחייל אחר מספר לי שדווקא בגלל שחווה דברים קשים בשדה הקרב הוא כבר אינו יכול להמשיך רגיל, ולא יכול עוד לחזור לאף שדה קרב - גם אותו אני מעריכה עמוקות מכך שהוא מבין שמלחמות אינן דבר טבעי ושישנם אנשים שאינם יכולים לחזור אחריהן לסדר היום. מבינה שמי שהיה שם יוצא כנראה עצמו אבל אחר, ובו בעת נפעמת מזה שאתה חזרת משם בדיוק אותו אחד.

וכל העת אני זוכרת, שאנחנו רק נפצענו, אבל משפחות שאיבדו את אהוביהן בקרב- שיגרתם לנצח תהיה לא שלמה. קטונתי בפניהן, והמטען שלי הוא לא באמת מטען, אלא עוד קושי שבהחלט אפשר לחיות אתו. הקדושה האמיתית נמצאת אצל המשפחות השכולות והיא הדבר שהכי קשה למצוא לו מילים, או למצוא לו חולין.

גם הבוקר, כשנעמוד יחד בבית הקברות, שוב אשאל את עצמי מה עובר עליך עכשיו. אשאל את עצמי ושוב לא אקבל תשובה. כי עשר שנים אחרי אנחנו כל כך רגילים, כל כך כמו כולם, שאולי זו התשובה. מבחינתי אתה גיבור של המלחמה שאחרי המלחמה.

תגיות