שבוע מבורך,

 

 

 

 

 

 

 

אימצתי לי מנהג קבוע חדש- לראות הצגה בתיאטרון יפו האותנטי והמהמם. מנהג יפה מאוד הייתי אומרת.

כבר המלצתי לכן/ם על הצגה שבוע שעבר והשבוע חתמתי את השבוע עם הצגה מטריפה במלוא מובן המילה.

לא יאומן שקבוצה של שחקנים שרק סיימו לימודי משחק וחברו להם בצוותא הוציאו תחת ידיהם הנהדרות הצגה מלאה באנרגיות, בטירוף, בשירה, באלימות. כל הרגשות עזים ומוחצנים כיאה להצגה שמתרחשת במצרים ,אמנם בשנות ה- 90 ,אך הזמן למעשה נעצר מלכת בשנת 67 לפני שמצרים "הפסידה" במלחמה. סעדון השתגע כמו שאומרים ומשתחרר מבית החולים לאחר 25 שנים. מצרים היא המנצחת מבחינתו , הראיס עדיין שולט ,אין מודריניזציה, יש פטריוטיזם, כולם אמורים להיות צעירים מבחינתו, כל משפחתו, אהובתו משכבר הימים אמורה הייתה לחכות לו, הרי בראש שלו של סעדון- עברו רק חודשיים ואוטוטו מצרים מנצחת במלחמה הגדולה נגד הציונות וכו'.

הוא גם אינו מודע לכך שאחיו אחמד נחשב בבחינת נעדר מאז המלחמה ההיא לפני 25 שנה. עבורו הרדיו אמור לשדר שירי לכת, מלחמה וניצחון של מצרים הגדולה.

כדי שלא יתאכזב מרות משפחתו נרתמת לבקשתה של אם המשפחה וזאת לאחר תחנוניה, כולם ביחד חוברים ועושים מעשה מרמה, הם משמיעים לו כביכול תחנת רדיו המשדדרת בשנת 1967, השירים, החדשות. הספרים והעיתונים שהם מניחים לפניו הם מאותם הימים. הבעיה הגדולה היא שאחיו נשוי לאהובתו מימי הנעורים, זו שתיכנן להתחתן איתה, ואפילו חשבו על שם לילד. אסור שסעדון המג'נון ידע שהם נשואים ושהילד ג'יהאד הוא פרי אהבתם. זה הולך ומסתבך מכיוון שאהובתו לשעבר ואמו בודות למעשה מעשיה שהילד הוא ילד מאומץ יתום שאספו לביתם ועוד ועוד. זה מצחיק, זה מטריף. המוסיקה, המשחק, האנרגיות המתפרצות על הבמה ומחוצה לה. ההצגה מהממת.

כל הכבוד לבימאי יגאל עזרתי ולבית הספר לאומניות הבמה- סמינר הקיבוצים ולכותב ההצגה המוכשר  לנין אלרמלי המצרי. כן כן זה היה שמו במצרים - על שם הקומוניסט המפורסם.

אלמרלי המוכשר כותב סאטירה ולמעשה לא "עושה חשבון" לדברים המקודשים במצרים. כל הכבוד על התעוזה, על ההומור ועל העוצמה.

אהבתי מאוד והתענגתי וכך גם חברתי.

 

[video:https://www.instagram.com/p/BH7aML-B_BW/]