סליחה

ביקשו ממני לכתוב פוסט על המילה קטנה-גדולה הזו, סליחה.

 

בשבילי היא מילה קשה,אמנם היא רק מילה אבל לא רק. היא לא יכולה להיות מילה ריקה.

 

המילה 'סליחה' נשמעת הרבה בתחילת שנה, כאילו שבתחילת השנה אנחנו מרפים מעט מן האגו ומוציאים מהפה אל החוץ איזו מילה, ככה שנרגיש טוב עם עצמנו לקבל על כך תגמול של למעלה, מבורא עולם שיזכה אותנו בחתימה יפה של חיים, רצוי שיהיו גם טובים ונטולי דאגות ובכי.


אבל מה עושים אנשים, נניח כמוני, שלא באמת מסוגלים לסלוח, שלא רוצים לסלוח, שלא יכולים? אנשים שאיבדו כל כך הרבה בגלל עיוות מחשבתי, בגלל 'הון' פוליטי ואישי, בגלל שהם בעצם שכחו שהתפקיד שלהם הוא להיות אח ורע לאחר, אך הם בעצם אחרים לגמרי, אנשים שלא באמת ראויים לסליחה, מחילה וכפרה. האם אנשים כמוני למשל, מסוגלים באמת לשחרר את הכאב, התסכול, הכעס ולסלוח, אבל ממש לסלוח, מהמקום העמוק שלי, כאמא, כאדם? אני אומרת שלא, ולא משנה מה אחרים יאמרו. במיוחד כאלה שלא איבדו.


כשאני כותבת את השורות הללו, של חוסר יכולת למחילה, אני לא מתכוונת רק לרוצח עצמו. אני מתכוונת לכל מי שלא הגן ולא שמר מספיק כדי שהרצח של שלושת ילדיי האהובים יימנע, והוא יכול היה להימנע, את זה כולם יודעים, רק שאת אף אחד זה לא באמת מעניין.

 

אז מה עושה אמא כמוני שאיבדה למעשה את תכלית חייה? במפת עולמי תכלית חיי הייתה אמהות. הייתה ונשארה. והיו שניסו לבזות את שמי גם שם, בערך המקודש ביותר שלי. אז היו, אז מה? ואמרו, נכון. אז מה? כן, לעיתים זה פגע בול בבטן הרכה אך לרוב לא נתתי לזה לגעת באמת כי לרגע לא שכחתי מי אני. כשאדם יודע מי הוא, הוא לא זקוק לשום אישור חיצוני. בגלל זה אני מוערכת כל כך, בגלל זה כל מי שמנסה לדבר עליי סרה מוצא את עצמו נבוך בסופו של דבר.

בגלל עצם היותי ישרה והגונה עם אינטגריטי שלא מתפשר. שאני יודעת שאין דבר כזה מושלם רק שלם עם עצמך ועם הדרך שבחרתי, זו האותנטית שלא חוששת ממי שהיא.


לכן החלטתי לסלוח לחיים עצמם, החלטתי לקחת אחריות על קבלת החלטות בצמתי דרכים  כך שאוכל להצמיח את עצמי דרכם, וגדילה זה דבר כואב. גדילה מעצם היותה בפרשנות שלי זה להסכים להסתכל "ללבן של העיניים" ולומר: "יש מאין". לא חייבים לסלוח למי שאינו ראוי לסליחה, אך החיים ראויים לסליחה, אני ראויה לסליחה בשם עצמי ובשם שלושת ילדיי: עומר, רוני ואור.


וזה המסר שלי לסטטוס זה: לעולם אל תסכימו להשתטח על מזבח הקורבנות הנצחית, גם אם עברתם חוויה קשה ככל שתיהיה. לעולם אל תתנו לאף אחד לנהל לכם את הרגשות, לבזות אתכם, לומר לכם שאתם אשמים במשהו אם אתם לא. עם כל הקושי תסכימו לסלוח לחיים, כי מי שעושה עוול לאחר, היקום כבר יגמול לו כגמולו.

ובגלל שאנחנו "יצורים" חברתיים זה קשה, קשה כל כך. הקושי הזה להסתכל פנימה ולומר מהמקום הכי עמוק: "אני שלם/שלמה עם עצמי, אף על פי ולמרות הכל.." זה לוותר על כל כך הרבה דברים, רק מעצם משפט אחד שמצריך לעיתים תעצומות נפש אשר יוצרות חיים מקבילים לאלה שהיו, אלה שכנראה לא יפגשו יותר. אלה שאוליי נכונים לאחרים אך לא לכם.


באחד הסטטוסים הקודמים שלי רשמתי את הציטוט: "חנוך לנער על פי דרכו", זה נכון לכל אחד ואחת מאיתנו.


אתם תסלחו לחיים ותסכימו לחיות אותם, עם כל הקושי והכאב. ולחיות משמע למצוא משמעות כנה ואמיתית תואמת ערך עליון, כל אחד על פי ערכיו. אם הערך העליון של האחד זה כסף ושל האחר זו אהבה, משמע: אף אחד לא יכול לומר לכם שאתם טועים בדרך, רק שעליכם למצוא את האנשים עם האידאלים הזהים לשלכם. לא פשוט, אבל אפשרי.


לכן, תשחררו את עצמכם מהעול הזה של חובת הסליחה בחגים, אלא אם כן יש מקום לסליחה אבל כזאת שתצמיח אתכם ותיהיה אותנטית למי שאתם.

אך אל תשכחו קודם כל ומעל לכל לאהוב את עצמכם ותסכימו לחיות על פי מפת העולם הפנימית שלכם, בלי לרצות אף אחד לפני שאתם מרצים את עצמכם. לא ממקום של אגו, לא ממקום של שיפוטיות. ממקום של השלמה בלבד.


אוהבת וכל כך מתגעגעת אליכם. עומר. רוני ואור.

הלוואי שלא הייתי צריכה לכתוב את הסטטוס הזה והלוואי שהייתם היום כאן פיזית והייתי יכולה לחבק אתכם. 

 אבל שי-לי כאן על ברכיי ממש עכשיו.. ואיכשהו מאמינה שגם אתם