חיי בתאילנד – היה גנן, הייתה עגלה והייתה גם ויזה
כבר שבועיים שלא כתבתי כלום בבלוג שלי. החיים שלי שונים. הזמן שלי קצוב יותר. ובנוסף, אני חולה בשפעת.
אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות. שעד לפני עשרה ימים היה לי גנן, והייתה לי עגלה חומה שמנמנה שעושה מו, וגם הייתה לי ויזה לתאילנד. ואז ביום אחד, פחות או יותר, הלכו כל השלושה...
ביום ההוא שהכל הלך, חזרתי מטיול הויזה שלי מלאוס. זה לא ממש טיול, יותר מסע מעייף של נסיעת לילה במיניבוס צפוף. ואותה הדרך בחזרה, אחרי יום. קר היה לי בדרך. כל כך קר, שכבר שבוע אני חולה. קר בגוף, וכואב, וגדוש בריאות, והגרון והעצמות. בפעם הראשונה שאני מרגישה זקנה. כי כבר שבוע שהכול כואב ועדיין לא מפסיק.
וכבר מהנסיעה, דברים התחילו להתמעט לי. כי ויזה לא קיבלתי. קיבלתי סירוב רשמי, ונאלצתי להתחנן לשגריר ולקונסול על מנת לקבל משהו אחרון. הציעו לי להתחתן. אני לא רוצה להתחתן! ניסיתי להסביר בחזרה שהיום לא חייבים להתחתן כדי להיות בני-זוג. אחר כך הציעו לי להיות סטודנטית. סטודנטית? לא למדתי מספיק בחיים?
קיבלתי חותמת אדומה-אדומה עם ויזה. פירושה-ויזה אחרונה בהחלט. עכשיו צריך למצוא פתרונות ובינתיים הראש שלי ריק.
חזרתי מאוכזבת, כי עכשיו אני צריכה להחליט. להתחתן או ללמוד. אבל לפחות קיבלתי משהו. רצו לשלוח אותי בלי כלום ונלחמתי. בכל הכוח. הפקידה הזמינה לי שני גברתני ביטחון, שילוו אותי החוצה, אבל הצלחתי להסביר להם בתאילנדית מה אני צריכה, והם עברו לצד שלי. אנשי ביטחון שלי. עזרו לי מאוד. הפנו אותי לשגריר. גם הוא היה לטובתי. לפעם הזו האחרונה...יותר לא יהיו עזרות.
וכשעברתי עייפה ממלחמות, לצד של תאילנד חזרה, צילצלתי לריד, וסיפרתי לו כמה קשה הייתה הנסיעה הזו. וכמה רצתי וסורבתי. ואז שמעתי את המוזיקה. הרעה. שאלתי למה, וריד ענה שהגנן הזקן שלנו מת. המוזיקה הזו מלווה את האנשים המתים, כמה ימים, עד השריפה.
כבר סיפרתי על הגנן באחד הפוסטים הקודמים. איש טוב לב, וחרוץ, ומלא בקמטים. עם רגליים מעוקלות שהקנו לו הליכה מדלגת משהו. לא שמע כלום, אך הרגיש בלב הגדול שלו. וזה שבנו יחידו מת לפני שלושה חודשים, הרג גם אותו לאט לאט.
ריד היה קשור אל הגנן שלנו. ריד יכול להקשר פתאום לאנשים שלא קשורים אליו בכלום, חוץ מהקשר של ריד בלב אליהם. ואת הגנן הזקן הוא ממש אהב. קנה לו פירות, וביקר אותו, וכיבד אותו ונתן לו את הלב. היה לריד קשה עם המוות של החבר הזקן שלו. אחר כך, כשכבר הגעתי הביתה ממסע הויזה, הוא אמר לי שכשבאו לבשר לו על המוות, הוא הרגיש שנותנים לו אגרוף בבטן.
ריד נראה קשוח, אבל יש לו לב רך.
וגם עגלה קטנה ? שכבר די גדלה, יש לנו, הייתה לנו. היא הייתה מיועדת לשחיטה מיומה הראשון. לחנוכת הבית שלנו. אבל אחרי שבוע היה ברור לי שלבית שלנו היא כבר לא תשחט. כי ריד אהב אותה, וטיפל בה, וביקר אותה כל יום פעמיים לפחות, יחד עם הכלבים. היא ידעה לזהות את החבורה המוזרה של ריד אחד עם ארבעה כלבים שמגיעים לתת לה מים, או סתם להחליף לה את מקום המרעה.
ריד הודיע לי רישמית, בערך אחרי חודש, שאת הפרה הזו לא נאכל לחנוכת הבית. והוא גם ייעד לפרה חיים טובים. רצה לשלוח אותה להרים, שתלד הרבה עגלות קטנות משלה.
אבל גם הפרה, וגם אני, וגם אפילו ריד, לא ידענו שהמוות של הגנן הזקן, יביא את המוות של העגלה. זה הגיע בהפתעה לכולנו, כי ריד, שינה הכל בשנייה שבה החליט שאת הזקן הוא אהב יותר מאשר את העגלה...
יום אחרי שחזרתי מלאוס, הלכנו ל"ישיבה" על הגנן. עברנו בבית שלו. אישתו מקומטת אפילו יותר ממנו ישבה בפתח הדלת. מוחה את העיניים עם מטפחת. שברה לי את הלב. סיפרה לי שהיא נותרה לבד. כרגיל, אף אחד לא בוכה, חוץ ממני. אחר כך ישבנו ליד הארון עם עוד אנשים מהכפר. אני בכיתי בפינה וריד בנתיים קיבל החלטות.
"מאמי, אני רוצה לתת את הפרה לזקן". לקחו לי כמה שניות להבין. ריד רוצה לשחוט את העגלה שלנו, כדי שכל אנשי הכפר יאכלו וככה יזכרו את הזקן לטובה. לא האמנתי. אמרתי לו שהוא אוהב את הפרה. אתה בטוח? ריד היה בטוח. הוא כבר החליט. הוא רעד, אבל החליט. שאלתי אם קר לו והוא ענה שלא. אבל המשיך לרעוד. היה לו קשה עם ההחלטה.
כשחזרנו הביתה מה"ישיבה" ליד הארון, בשביל עצי התיק, לאורך תעלת המים, ראינו את העגלה מלחכת דשא בהנאה. ריד המשיך לרעוד. ריד אדם שעבר בחיים הרבה. אם קשה לו, אז בדרך כלל קשה לו מבפנים. לפעמים גם רואים את זה מבחוץ. רעד.
אחרי עשרים דקות באו נציגים להגיד לו שנגמר. אמרתי שלא שמענו אותה. זה עודד אותו. אחרי שנגמר הוא הפסיק לרעוד. עם מוות אין לו בעיה, עם פציעות קשה לו.
אני אפילו לא יודעת אם כל אנשי הכפר אכלו את העגלה שלנו. אני יודעת שריד ביקש עשרה קילו לחנוכת הבית, כמו שאמור היה להיות, ושאחר כך דאו, חברה שלי, באה לבשל את הנתח על סיר גדול מאוד, ושהעובדים שלנו אכלו את הכל בהנאה. אני לא נגעתי. אפילו לא הסתכלתי.
אבל אם כבר חנוכת בית, אז חנוכת בית.
בדיוק באותו היום היה לנו אורח מבין עניין. תומר. בחור מקסים שגם הבין בתפילות. החלטנו לבצע באותו היום גם את הצד היהודי. מזוזה כשרה שאסתי ה-חברה שלי שלחה לי מתנה, נתלתה כהלכתה. תפילות למזל נאמרו, ואני בטוחה שתומר אמר את כל הברכות מכוונה אמיתית מהלב. התרגשתי. הייתי מוקפת בכמה חברים תאילנדים, וכמה אורחים ישראלים, והרגשתי שייכת לפה ולפה.
ריד צילם הרבה. גם הוא התרגש מהיום הגדול שעברנו.
מיד אחר כך חליתי. עייפות החומר או הקור בלילות, או המחשבה על להתחתן. לא יודעת.
חבל שתומר כבר לא פה כדי לברך אותי בברכת רפואה שלמה....
ועוד הערה קטנה בשל בעיות טכניות אי אפשר להעלות תמונות - מקווה שיתעדכן מאוחר יותר......





React to WordPress