ריטלין היא תרופה נרקוטית ושכזאת היא מבוקשת גם על ידי מי שלא זקוקים לה. היא יכולה לשמש כסם מרץ או כמדכאת תיאבון. ניתן להמיס אותה במים, להזריק או לפורר ולהסניף. ככזאת, חלוקת המרשמים שלה צריכה להיעשות בזהירות, תוך ניסיון להבין מי העומד מולך ומעוניין בתרופה. על פי הנחיות משרד הבריאות, רשאי לאבחן הפרעת קשב וריכוז פסיכיאטר, נוירולוג ורופא להתפתחות הילד או רופא שעבר הכשרה מיוחדת. ההנחיות החדשות מאפשרות לרופא משפחה לכתוב מרשם גם ללא אבחון. 

 

בארה"ב לדוגמא, מדובר בתרופה שניתנת במרשם עם שלושה העתקים. שם הנטייה היא הפוכה עם ניסיון לצמצם מאוד את מספר הרופאים המורשים לתת מרשם לריטלין.  

בהיותי רופא מומחה העוסק בתחום הפרעות הקשב והריכוז מזה תקופה ממושכת אני רואה בהחלטה לאפשר מתן ריטלין ללא אבחון מקיף החלטה שאינה משרתת את המטופלים.  

 

הפרעת קשב וריכוז היא לא רק כותרת. מדובר בחוויית חיים אשר עלולה לשבש את איכות החיים במישורים רבים. הצורך באבחון מקיף אינו נועד רק כדי להחליט אם צריך ריטלין או לא. האבחון אמור להיות ראשיתה של דרך חדשה בה יבין המטופל עם מה הוא מתמודד: מדוע הוא מתקשה לעשות דברים שקלים לו, מבזבז הרבה יותר משאבים על הלמידה, מתקשה להחזיק זוגיות ומתגרש יותר מאחרים, מאבד עבודה יותר מאחרים, מתמכר ליותר דברים וחי בכאוס שהולך וגדל עם ריבוי מטלות השגרה. מתן ריטלין בלבד לא יעזור לו להבין עם מה הוא מתמודד ובודאי לא יתן לו כלים לכך.

 

לכן, הניסיון להכשיר את המצב הקיים בו ניתן להשיג ריטלין בקלות ללא צורך באבחון עושה עוול עם המטופלים. יתכן שזה חוסך תהליכים מיותרים לאנשים עם הפרעה קלה מאוד אך מפספס את הרוב שאינם מודעים לסיבות לקשיים שלהם ומחמיצים הזדמנות להתחיל לארגן את חייהם עם תובנות וכלים חדשים.  

בנושא הטיפול התרופתי עצמו, עולות מספר שאלות בעקבות ההחלטה. הראשונה מי יסנן את מתן התרופה? האם המטופל אכן מתמודד עם הפרעת קשב, האם ישנה תחלואה נלווית המסכנת אותו בקבלת התרופה? האם צריך לבחור לו תרופה שלא ניתנת לשינוי כדי שלא ייעשה בה שימוש אחר? איזו תרופה מתוך הקיים מתאימה לו ובאיזה מינון? לכל השאלות האלה ולאחרות, יש צורך בניסיון רב, אחרת הטיפול אינו מועיל ולעיתים אף עלול להזיק ואפילו לסכן את המטופל.

http://www.kesherclinic.com/